לפעמים אני מרגישה שאני נותנת מעצמי יותר מידי לאחרים, שאני שמה את טובתם ואושרם של אחרים על חשבוני. אני אוהבת לראות אנשים מאושרים, בעיקר אנשים שאני אוהבת אבל לא רק.
מצד אחד נעים לי לראות בן אדם שמח בזכותי אבל לפעמים יש לי קול קטן בראש שמנדנד ושואל היכן עובר הגבול בין לגרום אושר לאחרים לבין לבטל את עצמי כשאני עושה את זה. וכשאני באמת מבטלת את עצמי, לוקח לי הרבה מאוד זמן להבין שזה המצב, עד שכבר קצת מאוחר מידי.
כמו הפעם ההיא שהוא ביקש שאני ארד לו ולא רציתי, בשיא הכוח הנפשי שלי אמרתי שלא, אין מצב, והוא ישר התהפך לצד השני באכזבה נראית ונרדם. אבל למרות זאת אהבתי אותו ונשארתי.
או כל הפעמים שהייתי צריכה להגיד "לא" אבל אמרתי "כן", גם כשהוא שאל יותר מפעם אחת. למה? כי לא רציתי לראות את האכזבה על הפנים שלו, אכזבה אמיתית שהייתי רואה גם אם הוא היה מנסה להסתיר אותה,(וכמו שאמרתי, הוא לא ניסה.) חוץ מזה, איך אפשר להגיד לא כשהוא מעליי?
אבל אהבתי כלכך ונשארתי קצת יותר מידי, עד שהבנתי שמשהו רקוב ולא בסדר באיך שדברים הולכים. אז עזבתי אבל זה היה טיפה מאוחר מידי, כי השריטה נשארה, ועובדה שאני מדברת על זה שנתיים אחר כך, ולא היה לי עוד מישהו רציני אחריו.
עוד לא איבדתי את האמון הטהור שלי באנשים, ואני אסירת תודה על כך, אבל מידי פעם אני מרגישה שהתכונה הזאת תביא למפלתי. אז אני מנסה בכל הכוח לשמור על עצמי אבל קשה לשמור על עצמי מעצמי.
חשבתי הרבה אם לפרסם את הפוסט הזה או לא. הפרסום שלו לא פשוט לי בכלל. נחשפתי פה לעומק הרבה פעמים בעבר אבל הפוסט הזה הוא סוג אחר של חשיפה מבחינתי. בבקשה, תהיו עדינים.
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
