רגע, מה?

אני אוהבת את המשפחה שלי. הם אנשים חכמים ונהדרים והם אחראים לחלק ממי שאני. אבל..במצבי קיצון שלי ושל המשפחה אני מתקשה מאוד למצוא את הכוחות לא להשתגע, לשמור על קור רוח ולעשות את המצופה ממני. יש לי את הבחירה לעשות הכל, לפעמים אני רוצה פשוט לברוח. כרגע, אנחנו הולכים לקבר של אבא לאזכרה אז הכוחות הנפשיים שלי שואפים לאפס, נוסיף על זה את העייפות והעובדה שאתמול היה יום שהוציא ממני המון אנרגיה (אבל בצורה טובה). בקיצור, קשה לי ועל כל זה סבתא שלי חזרה לסוף השבוע מבית החולים השיקומי, וקשה לי לראות אותה ישובה על הכיסא גלגלים הזה, קשה לי עם העובדה שהיא עם טיטולים ושהיא צריכה טיפול 24/7. אני מעריצה את אמא שלי על הכוח לעשות את הכל לבד, כשדודה שלי גרה בקליפורניה והכל עליה, בעצם. אני רק שעה פה  ואני משתגעת, תכף הולכים לאזכרה ואני רק רוצה לברוח, ללכת, אני לא רוצה להתמודד עם זה- אפילו שאני לא באמת צריכה להתמודד עם הרבה. קצת נגעלת מעצמי בגלל הרצון לברוח מהמשפחה שלי. 

אמנם זה לא רק אני, אחותי עכשיו יושבת בחוץ מעוצבנת מאותן סיבות בערך, ועל כל הסיבות שלי היא עצבנית מאוד על זה שסבתא אמרה שהיא לא תרצה לבוא לדירה שלה (כאילו שזה יקרה בזמן הקרוב, כן?) כי השותפות שלה לסביות. סבתא בת שמונים וכן, היא קצת גזענית והומופובית, אבל זה לא משהו שאפשר לשנות בבנאדם אחרי שמונים שנה, אז אני באמת משתדלת לא לקחת קשה את כל האמירות שלה. 

רק שהיום הזה יעבור כבר,

ירדן