מתחילת היום אני מסתובבת בתחושה שכולם מסביבי שונאים אותי. אני לא יודעת למה זה מרגיש לי ככה, עכשיו כשהמצב שלי בבית הספר הרבה יותר טוב חברתית ובכללי הרבה יותר טוב. זאת תחושה נוראית להסתובב איתה. ניסיתי לשים את עצמי בראש של בן אדם אחר, לא מישהו ספציפי, ואמרתי לו שאני מרגישה שכולם שונאים אותי. אז הוא ענה לי שאולי אני שונאת את עצמי.
אולי באמת?
בדרך כלל כשאני אומרת משהו לעצמי אני מרגישה ישר אם אני משקרת או לא, אני לא יכולה לשקר לעצמי. כשאני אומרת:״אני אוהבת את עצמי״, או:״אני שונאת את עצמי״, החוש הזה שלי משתתק. אני לא זה, אני משהו באמצע, אני לא אוהבת ולא שונאת. הולכת עם הזרם, וזה לא באמת דבר טוב.
יש החלטות שאני יודעת שהן שגויות אבל מספקות בי את הצורך להרגיש נאהבת, אז אני עושה אותן כל יום מחדש. כי ככה זה, כשאני לא יודעת אם אני אוהבת את עצמי או לא אני צריכה שהאהבה הזאת תגיע מבחוץ. אני אף פעם לא אגיד להם להגיד לי בקול שהם אוהבים אותי, כי זה צומי וגם ככה אני מרגישה נטל על האנשים שמסביבי. אז אני בסדר עם זה שהוא שם עליי את היד או את הראש בשיעור, מנסה לגרום לה לחייך או שומרת על קשר עם אנשים שאני לא באמת צריכה להיות בקשר איתם.
כבר שנים אני אומרת שלפני שאוכל לקבל את אהבתם של אחרים, אני צריכה לאהוב את עצמי. כי אם אני לא אוהבת את עצמי, למה שמישהו יאהב אותי?
את המשפט הראשון של הפוסט הזה רציתי לשלוח לארבעה מקומות שונים. הוא נשמע לי כמו קריאה לעזרה. החלטתי בסוף לכתוב אותו פה, להוציא את זה ממני ואולי להמשיך הלאה.
התהליך הראשון שעברתי השנה הוא בניית בטחון עצמי, תהליך שממש לא מתקרב לסיום אבל כן עברתי כברת דרך. התהליך השני שעברתי הוא בירור עם עצמי מה מושך אותי בלהיות במקומות שמסוכנים לי, והצלחתי לענות על זה פחות או יותר. המטרה הבאה- להבין מה אני מרגישה כלפי עצמי, וכשאעבור את הגשר הזה אפשר יהיה להמשיך הלאה.
אז למה לצאת עם בלוגרים? (וואו, אני ממש בדיליי)
יש לי לא מעט סיבות, אבל בראש ובראשונה בגלל שאם אתה פה, סביר להניח שאתה לא רגיל. משהו שרוט אצלך, שבור. קצת כמוני, וזאת הסיבה.
עדיין אופטימית,
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
