רגע, מה?

אז אמרתי לו והוא אמר שלא מסיבות כאלה וטיעונים אחרים. 

ומישהו אחר הזהיר אותי, אמר שלא נראה לו והוא לא יודע, ולרגע האמנתי והחלטתי לסגת, עד שהבנתי שאני פשוט גרועה בלהסתיר את מה שאני מרגישה. 

אז אמרתי. ואולי ה״לא״ טוב יותר מאי הידיעה, המחשבה שאולי היה יכול להיות, אבל...

אז ההיסטוריה שבה והנה עוד דחייה לאוסף הדחיות המפואר. 

אני חושבת שזה יהיה שונה הפעם. אולי בגלל האמון שלו או בגלל חוסר הניסיון שלו, דבר לא ישתנה במה שהיה עד עכשיו, למרות מה שאמרתי. אני מקווה שככה זה יהיה. הלוואי. 

זה לא אני, אני לא חושבת. זה הם, והטיימינג, וההתבגרות וחוסר הידיעה מה יהיה הלאה. 

אנחנו כמו כבשים ללא רועה, מנסים לחפש את עצמנו ואולי לרגע נתקלים אחד בשני. 

לילה טוב. לילה מצוין, בעצם.