רגע, מה?

אתחיל ואגיד, שקצת מפתיע אותי שדבר כזה הצליח להטריד את שלוותי. אבל זה כן.

הנה העניין:

השכונה שאני גרה בה היא אחת השכונות המרוחקות ביישוב. זה אומר שאין סופר קרוב (20 דקות הליכה לקרוב ביותר), ולתיכון שלי אני צריכה ללכת חצי שעה ברגל או רבע שעה באופניים. בקיצור, שכונה די מבודדת. באמצע השכונה עומדים כבר בערך  14 שנים שני בניינים גבוהים, שש קומות כל אחד, עצומים בגודלם שיועדו להיות בתי אבות. בגלל סכסוך עם הקבלן והעירייה וכסף, הפרויקט נעצר באמצע, ושני הבניינים נשארו עומדים, לא גמורים. גדלתי בשכונה הזאת. כשהייתי קטנה, פחדתי לעבור לידם- היו שמועות על מסוממים והומלסים שמתגוררים שם, והמקום חשוך ולא סימפטי. אבל כשגדלנו, אני והחברות נקשרנו למקום הזה. זה מקום בילוי שלנו, ואם עולים לגג של אחד הבניינים אפשר לראות את כל האזור: את מסלול הנחיתה של בן גוריון, ההרים מצד שני ואורותיה של תל אביב. החברה הכי טובה שלי צלמת, וצילמנו שם המון. עשינו שם גרפיטי משלנו.

ועכשיו... יש את הצילומים לספר מחזור. והרבה אנשים מצטלמים שם. בתכלס זה שטח פרטי אבל השער פרוץ וכולם יכולים להכנס. אבל יש בזה, מבחינתי, משהו מקומם. כאילו מישהו נכנס לבית שלי. זה לא משהו רציונלי כי אין לנו בעלות על המקום, כמובן. אבל יש משהו עצוב בלדעת שהמקום הקסום הזה הוא של הרבה מאוד אנשים.

אני יכולה להשוות את זה ללאהוב להקה מסוימת ולהרגיש שהיא נוגעת בך, כל השירים מדברים אליך בצורה שאף אחד אחר לא יכול, ופתאום לגלות שזה ככה לעוד קבוצה אחרת של אנשים. אותו דבר עם ספרים. ג'ון גרין ניסח את זה נפלא:

"sometimes, when you read a book and it fills you with this weird evangelical zeal, and you become convinced that the shattered world will never be put back together unless and until all living humans read the book. And then there are books which you cant tell people about, books so special and rare and yours that advertising your affection feels like a betrayal"

(taken from "The Fault in our Stars")

יש לי כל כך הרבה זיכרונות נעימים מהמקום הזה. זה שאחרים שם לא משנה את זה כמובן. אבל מה היה קורה לאליס אם כל חברותיה (לא בטוחה שהיו לה חברות בעצם) היו באות לארץ הפלאות גם?

חלק מהגרפיטי שעשינו. ה-k יצאה לי קצת כמו א' אבל לא נורא

על הג. אין לי תמונות נוף נורמליות.. חבל

הנוף מהקומה השלישיית של אחד הבניינים, אבל בעיקר אני. פשע שאין לי תמונות נוף!

המקום מלא בברזלים , אבל רוב הזמן בצילומים האלה הסתובבתי בלי נעליים. זה עוד משהו שאני נורא אוהבת לעשות.

הקרדיט לתמונות שייך לחברה הצלמת שלי שהוזכרה מקודם. לפני כשבועיים הודיעו לה שהיא התקבלה ליחידת ההסרטה של חיל האוויר ואין יותר גאה ממני.

אז מה שייך לכולם אבל מרגיש שלכם?

לילה טוב,

ירדן