חיי הם טשטוש של אפשרויות. אני ברכבת הרים עולה, הכל פתוח ואין לי מושג איך הירידה תהיה. מקווה שלא משהו מעפן, כמו הרכבות האלה שאין טעם לצרוח בהן כי זה לא שווה את הכאב גרון של אחר כך. אבל זה קל, כי חיי אנוש והם אף פעם לא מה שבדיוק תכננו, עם לשון חדה ותמרון מהיר אפשר להתחמק מהכל, או להגיע להכל. אז אני אלך למחנה עם הגרעין, אני אהנה ואשן על בניין שנבנה מסנדות ואני אחזורר ואחליט. העתיד הרחוק שלי בסדר כרגע.
יש לי טסט בקרוב. ממש בקרוב. שלישי. אני רוצה לעבור את החרא הזה. זה לא שאני לחוצה לנהוג, זה לא שאני לא מסתדרת בלי רשיון אבל כבר די, קצת מיציתי. מכל שיעור אני לומדת או חוזרת והופכת להיות נהגת טובה יותר שיודעת מה נקודות התורפה שלה. אבל, די. נמאס לי. כשאני אעבור, אני אהיה שמחה, אבל אני בעיקר ארגיש כאילו נטל עצום ירד לי מהלב.
מכירים את המצב הזה שתיאור המצב הוא המצב? נניח ואכתוב פה שיש דברים שאני רוצה לכתוב פה אבל אני לא יכולה כי חברות שלי קוראות פה. עכשיו חוץ מזה, לכתוב:״יש דברים שאני לא יכולה לכתוב פה כי חברות שלי קוראות פה״ זה משהו שאני לא יכולה לכתוב פה כי חברות שלי יאכלו לי את הראש. מבינים? יש פה מין סתירה בלתי אפשרית מסובכת שכזאת.
(ואגב, זה לא נכון. אני לא מסתירה מהן כלום)
אז זהו, זאת הייתי אני.
ביי!
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
