רגע, מה?

אחותי הגדולה ואני ידענו שזה עתיד לבוא, אבל כשאמא אמרה לי שהיום הבחור שהיא יוצאת איתו מגיע, זה תפס אותי לא מוכנה. הייתי בת 13, זאת הייתה שעה ערב מאוחרת וכרגיל לאותה התקופה, אחותי לא הייתה בבית. הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד. החלטתי שאני הולכת להעביר את הזמן שהוא כאן בחדר שלי בקומה השנייה, ולא לפגוש אותו בכלל, אבל אמא שלי שכנעה אותי אחרת. כשנשמעה הדפיקה בדלת, לא ממש ידעתי למה לצפות. פתחתי, ומולי עמד איש עם עיניים כחולות גדולות, שיער מקריח ומצח שמרוב קמטים נראה טיפה כמו מחברת חשבון. שאר הערב נשכח מזיכרונותיי. הוא עדיין כאן, האיש הזה, אחרי כמעט חמש שנים. הוא כאן אחרי שהוא לא היה כאן, ואז שוב היה כאן, ואז לא היה כאן ושוב היה כאן ואז אמא אמרה שזהו, זה נגמר... ואז הוא שוב היה כאן.ואז לא היה. ושוב.

באמת, אני לא יודעת כמה פעמים הם נפרדו וחזרו. חבל שלא ספרתי. בהתחלה זה היה לי מוזר. אחר כך הייתי מקבלת את זה מאוד קשה. הייתי לוקחת לי כמה ימים של הסתגלות, לא מדברת איתו או מתייחסת אליו בקושי לאיזה יומיים, ואז שוב חוזרת לדבר איתו ועד שהצלחתי לבנות אמון מחדש, הם שוב רבו ונפרדו. זה היה ככה פעמיים שלוש עד שהחלטתי שלא אכפת. שההפך מאהבה היא לא שנאה אלא אדישות ואני אדישה. והלוואי, הלוואי שהייתי מתחברת אליו והיינו יוצאים לנו ומפתחים שפה משותפת אבל זה ממש לא ככה. אני לא מחבבת אותו, ומשתדלת לחיות את חיי במקביל, להיות מנומסת ו"בסדר". הנה האמת: האדם הזה בן 67, כלומר גדול מאמא שלי ב-19 שנים אבל זה לא העניין פה. הוא היה נשוי בעבר אבל אין לו ילדים, הוא לא יודע איך להתייחס לילדים והוא מיושן בתפיסות שלו. אולי בגלל זה הוא אף פעם לא ידע איך לדבר איתי, והמסכן, הוא ניסה. אבל איכשהו זה תמיד היה יוצא לו עקום, או שהייתי מתעצבנת, או נעלבת. קשה לי ללכלך על המערכת הזוגית של אמא שלי. בהתחלה, היה קשה לי להבין למה היא חוזרת אליו כל הזמן, למה לא נמאס לה מכל הריבים הקטנוניים וה"חצי בצחוק" בשולחן האוכל (כמו שאני שומעת ממש עכשיו, למען האמת), והיא חוזרת , ככה היא אמרה לי, כי יש בו משהו. כי היא אוהבת אותו. ואני בעד האהבה. אז כן, פשוט חיה את חיי במקביל, אדישות היא הכוח שלי. צריך לחיות את זה כדי להבין על מה אני מדברת. לפעמים, גם אני לא בסדר. אני לא אומרת שאני טלית שכולה תכלת. הייתי מגעילה אליו, פגעתי בו לא פעם אבל אני פשוט לא מרגישה שאני מחבבת אותו מספיק כדי לנסות לתקן הכל באמת. אולי אם הייתי יודעת שהוא ישאר פה, בלי לעזוב ואז לחזור, אז אולי הייתי מנסה יותר, כי אני לא אוהבת להיות אדישה. אני לא אוהבת שהקשר ביני לבין הבנאדם שהכי קרוב לאמא הוא חרא. אני לא חושבת שאני מחבבת אותו בתור בנאדם. הוא לא חבר או ידיד שהייתי רוצה לעצמי. זה לא שהוא לא אדם טוב אבל אין חיבור ביני לבינו.

פעם חשבתי שזה בגלל שהוא בדיוק במקום שאבא שלי צריך היה להיות בו. זה עדיין קשה, לראות אותו שם. ישן בצד של המיטה איפה שלפני שש שנים אבא שלי היה שוכב עם רגל אחת על השנייה וקורא ספר מד"ב. אבל עכשיו אני לא חושבת שזאת הסיבה כולה. יש לי מקום למישהו בלב שלי. המקום הזה קיים שם, לחבר של אמא. מישהו שאני אתחבר אליו. שיבין אותי ברמה בסיסית. שיאהב את אמא שלי ושלא יתעצבן עליה כי היא לא מבשלת. אבל הוא לא נכנס למקום הזה, וזה חבל. כתבתי פה פעם, שאני צריכה רול מודל שהוא גבר בחיים שלי. אני עדיין צריכה וזה לא הוא, והוא תופס את המקום של מי שבעולם מקביל יכול להיות שם. כמו תמיד, אני מוצאת תחלופות. יש את השותף של אחותי (יחד עם ההומוסקסואליות שלו), ויש אבות של חברות ויש בלוגרים שאני לומדת מהם. אבל זה עצוב לי.  עצוב לי שהוא שם ושאבא שלי לא ועצוב לי שיש כל כך הרבה גברים מדהימים בעולם הזה ומכולם... אמא שלי התאהבה בו.

עד כאן, "דאדי אישוז" להיום.

ירדן