רגע, מה?
כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז |
| 4/2014
אמא
זה בעיקר בירוקרטיה, האמת. פחות עצב, הייתי אומרת. זה עורכי דין וצוואה ותעודת פטירה ממשרד הפנים ופוליסות וחברות ביטוח ולהחליט על כל מיני דברים כמו מה לעשות עם האופנוע הכחול, למי למכור אותו ואיך או מה עושים עם הדירה בקומה השלישית במקרה אחר, ואם לפנות למתווך ואז יש חוזים והסכמים ודיירים ובעלי מקצוע וצריך גם לעשות סידורי הלוויה ואזכרה ואז דיבור הולך וחוזר עם בעל המקצוע במשך חודש, כי אחרי חודש צריך לחשוף את המצבה ורוצים שזה יהיה משהו יפה ומכבד אז הולכים לטייל בבית הקברות ששקט כמו המוות בשעת צהריים כדי לקבל השראה. והימים מלאים במטלות ופתאום את מבינה שיש דברים שאת צריכה לעשות ואין לך מושג איך, כמו לשלם חשבונות חשמל ולדאוג לתיוק של מסמכים ולדבר עם החברה הזאת והזאת ולבטל את הקו פלאפון ועוד ועוד בירוקטיה שצצה ממקומות שלא ידעת שקיימים אפילו, ויש כל מיני חברות כאלה כמו "מעריב" ונטוויז'ן שהמחשבים שלהם לא עודכנו והם מבקשים לדבר איתו בטלפון, אז אחרי כמה שיחות לא נעימות את פשוט מוותרת ואומרת שהוא יחזור מאוחר יותר פשוט. והשקר הקטן הזה צובט לך את הלב. וזה לא נגמר ופתאום את קולטת שיש דברים שמעולם לא עשית אבל על אחריותך לדאוג להם מעתה ועד עולם, לא לשכוח את שתי הבנות שאחת מהן קטנטנה והיא צריכה אותך עכשיו. אז את לוקחת אותן למיטה שלך ואתן בוכות ואת מבטיחה לעצמך שמעכשיו הן כל חייך. ואת מסתכלת על המקום בו שכב אהובך לפני פחות משבוע ועכשיו שוכבת שם בתך הגדולה ואת מתמלאת עצב ואהבה. ואחרי הלילה שוב מתחילה הבירוקטיה. הלילות הם בעצם הזמן היחיד שמותר לך להתפרק לחלוטין, כי בבוקר כולם אומרים לך להיות חזקה ואז בעלך הוא מספר ת.ז כזה וכזה, ומספר פוליסה כזה וכזה, ערימה של מספרים וחצאי משפטים כמו:" כולנו אהבנו אותו", "הוא היה בוס טוב", "משתתפים בצערך", ואת מרגישה את עצמך נופלת על הרצפה ואת תעשי הכל, אפילו תעסקי בזנות, כדי לדבר איתו עוד פעם אחת אחרונה ובשביל חיבוק אחרון ובשביל "אני אוהב אותך". את מרגישה את עצמך נופלת אבל את לא יכולה ליפול, אולי רק לבכות אבל את יודעת שהקטנה מסתכלת ולא טוב לך שהיא רואה אותך ככה בוכה, אבל את רק בנאדם אז את בוכה בכל זאת, והילדונת הקטנה נעלמת ואת לא מבינה למה, למה היא נעלמת כשהיא מה שנותר לך ממנו ואת צריכה אותו עכשיו. רק אותו, אלוהים אדירים. רק אותו. באמת, מזל שאנחנו יהודים, את חושבת לעצמך אחר כך. הדבר הכי גאוני שהיהדות המציאה זו השבעה. את כלכך סובלת בשבעה, שונאת ומתעבת כל יום ואת כל האנשים שבאים ורואים אותך בנקודת השפל בחייך, את שונאת את זה שצריך לדאוג לסדר את הבית ואת מתעבת ניקיונות אבל תכלס, זה נותן לך שבוע רגיעה יחסית ממבול הבירוקרטיה ולרגע שם זה באמת מרגיש כאילו העולם עצר כי הוא מת. אבל זו אשלייה רצינית, כי העולם לא מחכה לאף אחד, ולא אכפת לו שהוא לא כאן, ושנייה אחרי השבעה הכל חוזר להיות מה שהיה והבנות בבית ספר ואת מתעסקת עם עבודה ועוד בירוקטיה והוא פאקינג לא פה ואת נהיית מדוכאת כלכך עד שלפעמים נדמה שגם הבנות, אהבות חייך, לא עוזרות. ואז את גם צריכה להתמודד עם החבר של הגדולה ואת רוצה להגן עליה, והקטנה מפתחת מי יודע איזה בעיה נפשית כי את יודעת שהיא רגישה ברמה לא הגיונית. היא כלכך שונה ממך. מזכירה לך אותו. אותו.. אהבת חייך. ואיכשהו בסוף, אחרי שנתיים מהגיהנום, את נכנסת למין מצב שהכל יציב, והג'גלינג הזה של החיים הולך לא רע ואת מתפנה קצת, הבנות גדולות ואת מתחילה אולי להכיר כמה גברים, שלא מגיעים לקצה הקרסוליים שלו, והם לא האבא של הבנות שלך אבל ההוא, ההוא בסדר ואת קצת מתאהבת בו. והוא אומר לך שהוא אוהב ואת מאמינה. גם את אוהבת. ואת אפילו לא צריכה להחליף נורות לבד או לקרוא לבעל מקצוע כל פעם שמשהו קטן מתקלקל. ואת מחייכת. והבנות.. הבנות האהובות שלך. הן בסדר עכשיו, עד כמה שיכול להיות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
