רגע, מה?

הדבר הכי כיפי בבן דוד שגר בצד השני של כדור הארץ הוא שאני יכולה להתקשר אליו בשלוש לפנות בוקר ולהגיד לו שאני לא נרדמת, והוא אומר לי שאני חייבת לישון ואני מתלוננת שגם יש לי בגרות מחר ואז הקול שלו הופך להיות לחוץ ותקיף והוא אומר לי שאני חייבת לסגור את הטלפון מיד ולעצום את העיניים ולא לפתוח ולספור את הנשימות שלי ולחשוב על שלווה. "וזה לא נורא אם את פתאום חושבת על דברים אחרים", הוא אומר, "את פשוט צריכה לנתב את המחשבות שלך בחזרה לשלווה". ובין כל משפט שלו אני צוחקת, מין צחוק ילדותי כזה שבא לי רק כשאני עם המשפחה. ובין הצחוק פורצות גם קצת דמעות סוררות. אני לא בטוחה אם הן דמעות של אושר או של עצב. אני חושבת ששניהם.

אושר- כי אני כלכך אוהבת אותו ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שבאמת, באמת אכפת לו והוא אוהב אותי בחזרה.

עצב- כי הוא כלכך רחוק. 19-שעות-טיסה רחוק. וזה עצוב לפעמים כמה שאני צריכה אותו והוא לא כאן.

מצד שני, אם הוא היה כאן.. למי הייתי מתקשרת בשלוש בלילה?