אז תיקנתי את האייפוד שלי. לבד. הכפתור הפעלה שלו התקלקל אז מצאתי ביוטיוב מדריך ותיקנתי. בדרך קילקלתי את כפתורי הווליום ואי אפשר לתקן את זה כי הכבל נקרע, אבל אפשר לשלוט על הווליום מהאוזניות ובתור הדבר הראשון שאי פעם פתחתי ותיקנתי (והצלחתי להחזיר הכל למקום!), הייתי מגדירה את זה כהצלחה.
(אפל האידיוטים האלה, הכל שם מלא בדבק! אשכרה דבק! אתם יודעים
איך הוצאתי את המסך? חיממתי את האייפוד עם מייבש שיער ככה שהדבק נחלש.
הסוללה מודבקת עם דבק. הכל דביק בפנים. לא שמעו על ברגים?)
ניגשתי ל"ארון הירושה" שלי. ככה אני קוראת לארונית בחדר העבודה שמלאה בארגזי כלים, מקדחות, שקיות עם דברים לא מזוהים ואחרים. כל הכלים של אבא בקיצור. הם עדיין שם כי כל בית צריך מברג. או פטיש. וכל פעם שאני עושה משהו כזה (אבל בסדר גודל כזה.. זה עוד לא קרה) אני מרגישה הכי קרובה אליו. ניסיתי לשתף את אחותי וכמה חברים בזה שהצלחתי, משהו התקלקל ותיקנתי אותו. והם היו חמודים והכל, אבל הם לא באמת יבינו כמה זה חשוב לי. מה זה אומר, כמה משמעות יש לכפתור הפעלה השבור הזה.
אני יודעת שהוא היה כלכך גאה. כל הצורך שלי לשתף את הדבר לא היה קיים אם רק הייתי יכולה להרים את הטלפון ולהגיד לו "תראה, הצלחתי." אולי, אם הוא היה פה, היינו מתקנים דברים ביחד. תמיד יש מה לתקן וגם בתור ילדה תמיד הייתי מרחפת מסביבו ושואלת שאלות כשהיה עובד על משהו.
(מרכיבים ארון של איקאה, 2004-5 בערך)
וזה לא רק זה. כלכך הרבה דברים קרו השבוע, היומולדת ועברתי טסט ביום רביעי ובגרויות והכל משתנה והוא פשוט לא כאן. הוא לא כאן. אני לא חושבת שאי פעם אפסיק להיות כלכך זקוקה לנוכחות שלו בחיים שלי. כבר שבוע יושבת עליי השמחה מהולה בעצב הזאת, ופתאום נוזלת לי דמעה על הלחי ואני פשוט ממשיכה הלאה. דוהרת הלאה כי אין לי מה לעשות והוא לא יחזור. אז פשוט עדיף לי להיות שמחה ולתקן אייפודים מקולקלים, אני חושבת.
בהצלחה בבגרות בתנ"ך מחר לכל מי שניגש. אני חוזרת ללמוד לזה עכשיו.
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
