רגע, מה?

ארז לקח אותי לשיחה היום. יצאנו מהבית עם האופניים שלו לכיוון תחנת הדלק כי הוא היה צריך למלא אותן באוויר, החזרנו אותן הביתה ואז הלכנו עד לאמצע רוטשילד וחזרה. דיברנו על הפתיחות שיש שם בנוגע לסקס ויחסים ואיך אני לוקחת את זה (בצורה בריאה, אם זה מעניין) והשיחה הגיעה לשנת שירות ולגרעין. ארז היה בתנועה מלא זמן, הוא היה מדריך ואז עשה בדיוק את אותה שנת שירות שאני עושה, אז כל מה שהוא אומר ממש חשוב לי.

"את לא בן אדם פתוח יותר מידי, הא", הוא אמר לי אחריי שהשיחה קצת נתקעה כי לא היה לי יותר מידי מה להגיד. 

"לא, אני לא", אמרתי. ואני מאמינה בזה, אני באמת סגורה רוב הזמן. אבל זה פגע בי, כשזה בא ממנו, כי אני רוצה להיות פתוחה יותר וזה משהו שאני מנסה להתמודד איתו. וזה הגיע לשאלה מה יהיה בחווה, איך אני אסתדר עם זה שאני לא נפתחת ואני שומרת לעצמי וזה יכול ליצור מצב שבו בגרעין אין לי למי לפנות, אין עם מי לדבר ואז נוצר מצב שבמקום להתמודד על דברים אני אברח. אברח לתל אביב, אברח לשיחה עם אנשים מחוץ לגרעין, אולי..אעזוב, במקרה הכי גרוע. אני כבר רואה את זה קורה, בורחת לעומר או לארז או לחברות מהבית- בעיקר בגלל שזה כבר קרה. והם היו ויהיו שם בשבילי. אבל אני הולכת לגור בבית אחד עם עוד 18 אנשים. אני צריכה לייצר קשרים עם האנשים האלה, אני צריכה להתמודד איתם ביחד ולא לברוח לאחרים. וכרגע יש קשר אחד בגרעין שיש לו איזשהו בסיס טוב. זה רק ההתחלה, אבל זה משהו, וזה לא מספיק. זה לא שאני לא בקשר טוב עם מישהו, אני סבבה עם כולם אבל כל הקשרים שלי שם שטחיים לגמרי, יש כמה שמעולם לא ניהלתי איתם שיחה, והם אמורים להיות מערכת התמיכה ההדדית שלי ואני לא יודעת איך זה יקרה. ארז אמר שממש כדאי שלא יווצר מצב שאני יוצרת שם קשרים שמבוססים על מצוקה, על מצב נואש של צורך בתמיכה ולא על משהו בריא יותר כמו תחומי עניין משותפים..חברות, צחוק, כאלה. 

השיחה הזאת פתחה לי את העיניים וקצת הבהילה אותי. השנה הזאת היא מה שאנחנו נעשה ממנה. ואם לא נהיה ביחד, ואם אני אברח- זה לא שלא נעבור אותה. זה פשוט יהיה הרבה פחות משמעותי, הרבה פחות ביחד, ואני לא רוצה שזה יקרה.