רגע, מה?

יש לי בגרות מחר, אז ישנתי צהריים כשמסביבי דפי המתכונת, ספר קריאה ומחשב. הייתי עייפה ונרדמתי תוך שנייה. שינת צהריים זה דבר מופלא בעיניי, כי זה לא שאני לגמרי נותנת לגוף שלי להרגע ולנוח (כי צריך לקום עוד מעט) ואני גם לא ערה, זה מעין עולם ביניים שהזמן עובד בו אחרת.

אז חלמתי. חלום שכבר חלמתי פעם, אבל לא זכרתי אותו עד היום.

אני נמצאת בחדר מלון. כשאני חושבת על זה, קצת דומה למלון כשהייתי בו בלונדון לפני שלוש שנים. מיטה זוגית לשמאלי,וכל המשפחה. ידעתי שאבא שם, אבל לא ראיתי אותו מיד. הדפתי את אמא ואת בתדודה שלי וראיתי אותו עומד שם, מתעסק במשהו, מחייך.ידעתי שזה לא אמיתי. ידעתי שהוא מת מזמן. אבל שמחתי כלכך, שמחתי כי הבנתי שהתת מודע שלי זוכר אותו. התחלתי לבכות בחלום, היה עצב נוראי. כשאני חושבת על זה, היינו שנינו בגובה של לפני שש שנים, כלומר הגעתי לו עד הבטן העליונה- חזה וחיבקתי אותו ובכיתי בהיסטריה. הוא לא הבין כלכך, ניסה להדוף אותי מהחיבוק החונק. הוא היה עושה את זה לפעמים, נניח כשהייתי מחזיקה לו את היד אבל הוא היה צריך אותה או שלא יודעת למה, הוא היה משתמש בבוהן שלו ומחליק אותה כנגד היד שלי עד שהיא הייתה מתנתקת. החיבוק הזה הזכיר לי את זה. ראיתי את אמא וחיבקתי אותה גם. היא גם הייתה כמו פעם, לפני שהיא רזתה ועשתה החלקה, השיער שלה היה רעמת תלתלים חומים- ג'ינג'יים קצרים. חיבקתי אותה והזכרתי לעצמי דרך החלום שהיא לא מתה, היא שרדה את התאונה.

תאונה?

כן, הייתה תאונה. בשעה 11:03 אני והבני דודים שלי היינו בחדר המלון וההורים שלי עשו תאונה. אבא מת, אמא לא. עכשיו, אמרתי לעצמי, אני לפני התאונה. לפני שאבא מת, אבל הוא ימות לפני שאני אצא מחדר המלון הזה.

התעוררתי.

הייתי קצת מעופפת, כולי שינה והאמנתי שהייתה תאונה. אבא מת. אמא לא. לקח לי כמה שניות ארוכות להתעשת. קיר, כוכבים על התקרה. ארון בגדים, מצעים מפוספסים.

איך אבא מת? דום לב, כנראה. בבית. אני זוכרת את היום הזה. איך הערתי את אחותי קצת לפני שש בבוקר והיא חשבה שהרעש שהפרמדיקים עשו זה הרעש של אנשים שמתקנים את המזגן. איך היא קפצה מהמיטה ברגע כשאמרתי "אבא!". איך האיש השמן והגבוה עם הוסט הכתום אמר לנו שעדיף שנדבר עם אמא. את הצעקה שלה. את אחותי בוכה. איך היא שמה את הראש בייאוש על שולחן הזכוכית.

אני זוכרת את כל זה. כל כך פתאומי, כלכך לא הגיוני, אז מה הפלא שהראש שלי המציא תאונה?

אולי עדיף כבר תאונה.

אבל ראיתי את אבא שלי היום. וזה די נפלא.