רגע, מה?

אתמול נסעתי עם ניב לבנדוד שלו. כלכך התגעגעתי לבנאדם הזה (לניב, הכוונה). עם ראש על הכתפיים, לי ולו יש אותו הגיון. לא שזה מונע מאיתנו, ממנו בעיקר, לעשות שטויות וכיף ולגנוב קונוסים של משטרה (הוא וחברים שלו. פשוט בוקר אחד הוא הסיע לביצפר עם האוטו שהיה לו ורוב המושב האחורי היה תפוס על ידי קונוס ענקי. זה היה קורע מצחוק). התגעגעתי לסיפורים שלו, אפילו לאדישות שלו. 

אז הגענו לבנדוד, הכל היה נחמד. צחוקים, סיפורים, מוזיקה טובה. עכשיו, תבינו. ההיסטוריה שלי עם השניים האלה לא פשוטה ודי משעשעת, אולי כתבתי על זה כאן מתישהו. הייתי מאוהבת בניב הרבה זמן, עד שבכיתה ט׳ פשוט אמרתי לו בלי לחשוב על השלכות יותר מידי. זה לא היה הדדי ויצר תקופה די מוזרה שאף אחד מאיתנו לא ידע איך בדיוק להתנהג. אני לא יודעת למה ציפיתי, אנחנו מכירים מגיל 3 וגדלנו ביחד, כמו אחים. כרגע, אני לא יכולה להסתכל עליו בשום צורה כזאת. הבנדוד.. טוב, אני לא ממש זוכרת את הכרונולוגיה של הדברים אבל בעיקרון כמה חודשים אחרי שאמרתי לניב את מה שאמרתי, אני והבנדוד נהיינו די קרובים. מאוד קרובים. זה לא הפך למשהו רציני כי ניב ומוזר ומרחק והוא גם קטן ממני בשנה, הוא יכול להיות נפלא ובוגר ואז פשוט להיות ילד כזה שבא לי ללטף לו את הראש או משהו כזה. אחר כך לי היה חבר ואז לו נהייתה חברה ו..אתמול, כלומר, שבוע שעבר הוא נפרד ממנה אחרי שהם היו איזה שנה ביחד. מישהו יכול לנחש את ההמשך?

ההמשך. באנו ללכת כי היה מאוחר, ניב הלך לכיוון האוטו ואני באתי לתת לו חיבוק. לא ידעתי מה בדיוק עובר עליו, חשבתי שזה בטח לא פשוט להיות לבד אחרי כלכך הרבה זמן ופשוט אמרתי לו שאם הוא צריך משהו, אני פה. וזהו, תכננתי ללכת. הוא אמר שהוא ממש בסדר וזה לא מפריע לו יותר, לא קונה את זה. באתי להתנתק מהחיבוק אבל הוא לא שיחרר, עד ש..טוב, התנשקנו. לגמרי רציתי את זה. אם כתבתי למעלה כמה התגעגעתי לניב אז התגעגעתי לזה פי כמה יותר. זה היה קטנטן כי ניב חיכה לי אבל הלכתי והסתכלתי אחורה אליו בחיוך ענק, כדי לראות אותו עומד שם עם חיוך ענק עוד יותר. קצת מרגיש כמו לחזור הביתה, למשהו מוכר. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. במובן הזה, אני לא מצפה שיצא מזה משהו רציני. גם בגלל החברה שהייתה לו עד ממש לא מזמן (כשאני נפרדתי מהחבר לפני מיליון זמן הוא היה שם בשבילי והייתי איתו. עליו. אתם מבינים את העניין.?) וגם בגלל שלא דיברנו מאז וזה לגמרי סבבה מבחינתי. זה גם היה ככה פעם האמת, מצחיק להיזכר בזה. פשוט היינו יושבים צמוד צמוד, אחד ליד השני, מוציאים לכולם את העיניים עם דביקיות בלתי נסבלת ממש. עד שהתנשקנו בכלל עברו חודשים והבנתי שאני פשוט לא יכולה להיות החברה שלו, גם אם אני אוהבת אותו. שום דבר לא השתנה, וזה שלא דיברנו מבהיר לי זה. אנחנו כבר יודעים את כל הדבר. נזכרים בהיסטוריה.

לילה טוב

ירדן