רגע, מה?

לא ברור לי מה עשה לי את זה יותר; העובדה שיצאתי עם שותפות של אחותי אבל בלי אחותי וזה לא הרגיש מוזר בכלל, אני שייכת לפה. אני חלק. אולי זאת הייתה המוזיקה שעטפה אותי בוילון בלתי נראה, מאפשרת לי לרקוד בלי לשים לב לסובבים אותי, דבר שאני תמיד מתקשה לעשות. אולי זה היה גם האלכוהול שנכנס לתמונה, או אולי העובדה שלא הכרתי שם אף אחת חוץ מהבנות שהגעתי איתן או אולי זה פשוט האווירה הזאת, של מסיבת נשים.. גברים, מי צריך אותם בכלל.

זה לא משנה מה זה היה, וכנראה זה כל הסיבות האלה ביחד. אבל לא נהנתי ככה כבר מזמן. הרגליים שלי מרגישות כאילו הן הולכות להתפרק, אחרי המצעד והמסיבה והים והעבודה ושוב מסיבה, זה הגיוני. אבל הכוחות הנפשיים האלה שקיבלתי בימים האחרונים שווים כל כאב, כל עקצוץ, כל דבר.

על אהבה וגאווה:

הומוסקסואליות לא הייתה חלק מהחיים שלי עד כיתה ח'. אז, הצטרפתי לקבוצה של חברים שהיה בה הומו מוצהר ולסבית מוצהרת, שהפכה להיות חברתי הטובה ביותר לשנה וחצי שאחר כך. מאז זה התחיל להתגלגל, הכרתי עוד אנשים מהקהילה, כמה מחברי הטובים ביותר יצאו מהארון והבנתי שמעכשיו אני איתם. איתם במאבק, איתם בשמחות, אני שם תמיד- בעיקר בגלל שהם חברים שלי וגם בעיקר שלהיות הומו או לסבית זה משנה. כשמישהו יוצא מהארון לפניך הוא מסיר קליפה שלו, נחשף. אני שומעת לפעמים שאנשים מתלוננים על זה שחברים שלהם שיצאו מהארון השתנו. השינוי הזה הוא כל כך ברור בעיניי, כי לפני בנאדם הסתיר ממך חלק עצום ממי שהוא ועכשיו כבר אין טעם להסתיר את זה. לצאת מהארון זה משנה.

אז שני החברים האלה מכיתה ח' לא חלק מהחיים שלי עכשיו, אבל אחרים כן. אחותי גרה עם שלושה שותפים, שתי לסביות והומו, וכמו שהזכרתי למעלה, אני בקשר מאוד מאוד טוב עם האנשים האלה. הם קרובים אליי, אנחנו באמת אוהבים אחד את השני ונוצרה פה באמת מעין משפחה. לאחת השותפות יש חברה שהיא חלק בלתי נפרד מהמשפחה הזאת, ולשותף יש חבר חדש, כלכך חדש שאני אפילו לא יודעת אם מחשיבים את עצמם לזוג בינתיים. תבינו, אני מוקפת פה באהבה. אני מסתכלת על האנשים שהאלה שכלכך חשובים לי ויש באהבה שלהם משהו טהור , זה מה שאני מאחלת לעצמי. אני רואה את זה וזה ברור לי שאני אלחם בכל מי שינסה לעשות לאהבה הזאת דה-לגיטימציה, לדכא אותה או להגיד שהיא לא בסדר באיזשהו מובן. כי כשהיא היא אומרת לה "בייבי, אני אוהבת אותך" זה אמיתי, ואינטימי, וכן. וכשהן מתנשקות, זה הדבר הכי טבעי בעולם.

מקווה שהיה לכם חג גאווה שמח,

ירדן.

אגב- כל השהייה הזאת סביב גייז גרמה לי לשאול שאלות חשובות על עצמי כבר מגיל 14-15. המסקנה ברורה- אני אוהבת גברים, ולפעמים זה מבאס, אבל אני שמחה שאני יודעת מי אני ומה אני כבר עכשיו, במקום לדחוס את כל הנושא לאחורי הראש וליצור משבר זהות לשלב מתקדם יותר בחיים שלי. בגלל זה אין לי שום בעיה לדבר על הנושא חופשי, ללכת למסיבות גייז כאלה ואחרות וזה לא מזיז לי אם מגדירים אותי כמשהו שאני לא. לי ברור מה אני, ואני לא צריכה יותר מזה.