רגע, מה?

מה קורה, ירדן?

אז הסתפרתי, לפני שבוע. זה לא קרה כבר 4 שנים (הספר רצה להרביץ לי). היה לי שיער מאוד, מאוד ארוך, עכשיו הוא קצת מדורג ומגיע בערך 15 סנטימטר אחרי הכתפיים, שזה לא מאוד קצר מבחינה אובייקטיבית אבל זה עדיין מרגיש לי חסר. אני אתרגל לזה.

הבנדוד של חבר שלי, זה שסיפרתי עליו לפני שני פוסטים, דיבר איתי ותכנן איזה תוכנית כדי להיפגש איתי, לבוא מהעיר שלו ליישוב שלי אבל הייתי גם ככה בתל אביב ככה שזה בכלל לא היה רלוונטי. למרבה הפתעתי, הרגשתי הקלה. הקלה שיש לי סיבה מוצדקת לחלוטין למה אנחנו לא יכולים להיפגש. אני לא רוצה אותו, לא באמת, והפגישה הזאת לא הייתה מובילה לשום דבר שאני צריכה. אני מפחדת שאני משתמשת בו כתחליף למה שאני באמת מחפשת, כי כשאני איתו הבדידות נשכחת אבל זה רק לרגע. אז באיזשהו מקום אני רוצה, אבל אני יודעת שאני לא צריכה את זה. זה לא יוביל לשום דבר טוב, ובמקרה הגרוע ביותר זה גם יזיק לי, בעצם ימנע ממני למצוא משהו בריא, נורמלי אפילו. קצת ויתרתי על נורמלי בעצם, שום דבר במערכות היחסים שלי לא היה נורמלי. אבל בריא, בריא זה מה שאני רוצה וצריכה כרגע- ואני לא מוכנה להתפשר על זה, לא הפעם.

כרגיל, אני כותבת כאן כשיש לי מתכונת בביוכימיה מחר. אני מרגישה מוכנה, אבל לא יודעת אם אני באמת מוכנה או שאני סתם מתעתעת בעצמי. בכל אופן, זאת תהיה המתכונת האחרונה אי פעם ובינתיים, עד אוגוסט שבו מתחילה לי השנת שירות, אני עושה מה שאני אוהבת. זה התחיל מנסיעה ספונטנית לפתח תקווה עם חברה (לא איבדתי כלום בפתח תקווה. זאת הייתה מין שליחות כזאת בשביל אמא של החברה), המשיך בסופ"ש ארוך במיוחד שנמשך בערך מרביעי עד ראשון בצהריים (ראו פוסט קודם), וביומיים האחרונים הייתי הרבה זמן בקן, הבנתי שאני לא יכולה לבוא לשנת שירות של הנוער העובד והלומד אחרי שנה שאני כבר לא שם, אז הלכתי לגייס כיתות ח' (זה לא עבד אבל היה נחמד לדבר איתם), ביליתי המון זמן בקן ולמרות שאין לי קבוצה, נזכרתי למה המקום הזה היה ונשאר חשוב לי כלכך.

רק עוד פחות מחודשיים ואני עוברת לגור בבית אחד עם עוד 20 אנשים, זה כלכך מרגש ומפחיד אותי בו זמנית שאני מנסה להשחיל את זה לכמעט כל שיחה שאני מנהלת, כדי לדלות עצות חוכמה או לקבל איזה "כל הכבוד" או "את בטוח תהני גם אם יהיה קשה".

בינתיים אני ממשיכה בהלך הרוח של "אני עושה מה שעושה לי טוב", מחר בצהריים אני הולכת להקרנה פרטית של "אשמת הכוכבים" עם שתי החברות הכי טובות שלי. אני בעצם אכיר להן את כל החברים ה"אחרים" שלי, אלה שהכרתי דרך האינטרנט מקהילה שהתגבשה סביב ערוץ יוטיוב של הסופר של אשמת הכוכבים ואח שלו. הם חנונים, מאוד מאוד חנונים ולפעמים בקטע קצת מוזר מידי, ומעניין אותי מאוד לראות איך שני העולמות האלה שלי יסתדרו אחד עם השני. החלטתי מראש שאני לא הולכת להתנצל על דברים שהם לא שלי להתנצל עליהם, כמו הערות חנוניות במיוחד של אנשים אחרים שמלאות ברפרנסים שרוב האנשים לא מבינים. אני מקווה שהסרט יהיה טוב. מנסה להנמיך את רף הציפיות כי אני יודעת שהספר תמיד יותר טוב מהסרט.

הבנתי השבוע שלמרות שאין לי הרבה זמן שהוא באמת חופש, חודש פחות או יותר, זה לא אומר שהוא לא יכול להיות משמעותי או בלתי נשכח. גם אם אין לי תוכניות גדולות כמו לטוס אני מתכוונת לנצל את הזמן הזה ולראות את הדברים הטובים הטובים, להעריך את כל מה שקורה לי ולמצוא את המקומות שאני יכולה להשתפר מהם. תכלס, זה השיא. חופש אמת.

בכל אופן, תודה ששאלתם.

ירדן.