רגע, מה?

כשהייתי בכיתה ח' יצאתי לבילוי המועדף על ילדים בגיל הזה בישוב שלי: שוטטות חסרת מעש. באותו הבילוי ראיתי לראשונה (אני חושבת) ילד שיכור. הוא היה גדול ממני בשנתיים- תלמיד כיתה י' כנראה, והוא היה נראה לי כלכך גדול. קצת התביישתי בשבילו שהוא שיכור כלכך כי ידעתי שהוא מדריך בצופים ותכלס זה מה זה לא חינוכי. חשבתי שגיליתי את אמריקה, ילדים בני 16 שותים. איזו הפתעה ממש. הילד הזה בגר וכשאני הייתי בכיתה י' הוא היה ביב'. הוא עדיין היה בצופים, רשג"ד או משהו כזה והוא היה די פופולרי. בפורים בתיכון הוא השתתף ב"הצגה" המסורתית שעושים הבנים והבנות הכי נחשבים של כיתות יב', שזה בעיקרון להשפיל את עצמם ולרקוד בטייטס מול כולם. הוא לא הכיר אותי ואני די בטוחה שהוא עדיין לא מכיר אותי. זה ככה אצלי הרבה- מכירה הרבה שמות ופרצופים אבל הם לא יודעים מי אני.

אחרי שהוא סיים תיכון לא ראיתי אותו. התגייס לצבא, ככה זה. שכחתי ממנו לגמרי. לא היה מה לשכוח, הרי זה לא שהכרנו או דיברנו אי פעם.

ואז הגיע צוק איתן.

בגלל שהוא חבר של חברים שלי בפייסבוק, פוסט שהוא כתב קפץ לי על הוול. מצולם בתמונה עם עוד שני חברים, הוא כתב מכתב פרידה עצוב וקורע לב לחבר שלו שנהרג, שחר דובר קוראים לו.

לפני יומיים עוד פוסט שלו עלה, הפעם מצולם אוכל חומוס עם עוד חבר, ומספר איך החבר היה חזק ואיך כולם תמכו בו והיו אופטימיים גם כשנכרתו שתי רגליו, איך זה שהוא לא שרד והצטרף לשחר ופז וליליק.

חשבתי על הילד ההוא, בן ה-16 שהוא היה פעם. איך העתיד הלא ידוע עוטף אותנו בשכבה של הגנה, איך שהחיים מבגרים אנשים באופן מואץ. איך הנער הזה לפני ארבע שנים לא ידע מה מה מצפה לו, מה שקורה פה זה לא נתפס ועולה על כל דמיון.

גרה בחיפה בקומונה עם הגרעין שלי מהנוער העובד כבר 10 ימים. נכנסתי לקן שאני אחראית ומדריכה בו, התחילה שנת פעילות חדשה והשאלה שצפה לי תמיד זה- איך אני אתייחס לקיץ הזה? מה אני רוצה להעביר? איך אני אעביר את זה בצורה כזאת שחניכים ירצו להשתתף? כי הרי דיברו איתם בכיתות. וההורים, והחברים והטלוויזיה. חלקם גם היו באזעקות.

אין לי תשובה מוגדרת. אני לא יודעת עדיין איך אני אתייחס לזה, ואני יודעת שאני צריכה. אבל אני חושבת שהכי חשוב כרגע זה להביט קדימה ולהגביר את האור בחברה הישראלית. לעשות דברים טובים. להמשיך הלאה בעשייה חינוכית ולא לעצור, כמו שסמינר מדצ"ים התקיים בתנועה השנה וגם סמינר תנועה אחת (משותף לערבים ויהודים) וגם מחנות הקיץ. אז אני מתכוונת להתחיל את ההדרכה שלי בשמחה, ולחנך לשוויון ולא לגזענות. ולזכור אותם כי הם כל כך קרובים, חברים של חברים סך הכל. שחר, פז, ליליק, אבי, בר, טל ועוד הרבה.

ההשפעות של הקיץ הזה עליי מתחילות להופיע רק עכשיו. לא שזה מאוד מפתיע אותי, בזמן צוק איתן עבדתי די קשה כדי להרחיק את זה ממני ולא להיות קשורה בכלל.

שנה טובה

ירדן.