רגע, מה?

דרוש: הצחוק שלי בחזרה.

אני לא צוחקת מספיק. הוא נעלם, הצחוק המתגלגל והסוחף וההזוי הזה שלי, הצחוק החזק שאי אפשר להסתיר כשכל הפנים שלי מתעוותות מאושר. אולי פעם ביותר מידי זמן אני מוצאת אותו ומבינה שעבר כלכך הרבה זמן מהפעם הקודמת שצחקתי ככה עד שהיה בי געגוע אליו.

זהו החלטתי, אסיים את השנה המטורפת הזאת ונראלי שזה מספיק. אני לא יודעת כמה זמן בדיוק עבר מהפוסט ההוא שכתבתי על הגרעין שלי מול האורות המנצנצים שעל שפת הכנרת, וקיוותי כלכך שדברים ישתנו לטובה בשבילי. טוב...הם לא. איתי עזב והכל נשאר אותו דבר. ואולי, אולי זה בסדר לא להתחבר עם כולם. זה לא שכולם צריכים להיות חברים שלי. זה בסדר לרצות משהו אחר מהחיים שלי, מהאנשים שאמורים להיות הקרובים אליי ביותר. הם לא. הם מעולם לא היו ולא יהיו...הפסקתי לצפות לדבר הזה, משהו שאני מקווה בכל ליבי שיקרה והתאמצתי שיקרה מכיתה יא.

תבינו, אני אוהבת את הנוער העובד והלומד. בכל כולי, גם על מגרעותיה ולא חסרות כאלה. אני אסירת תודה על 6 שנות התחנכות מדהימה בתנועה, שהפכו אותי לבנאדם שאני היום.

אבל מעכשיו והלאה, אני לא אהיה יותר ככה. אני לא אהיה הלא קשורה, הזאת שבצד, הזאת שכולם חושבים שזה קשה להיות חברים שלי, הזאת המוזרה והמאיימת. אני לא אהיה! ואני אמצא את האנשים שלי. אני אמצא את האנשים שיגרמו לי להרגיש אהובה גם בשתיים וחצי בלילה ובמקום לכתוב כאן אני אצליח להרדם. אני אמצא אותם, הם שם מחכים לי. 

אני רוצה הביתה. אני רוצה לחברות שלי שכואות אותי כמו שאני. אני רוצה את החדר שלי. ואני רוצה, לא, בעצם צריכה-

חברים חדשים.

אני לא מוכנה לסבול יותר.