ממש בא לי לכתוב. טוב נו.
אהובה, אני מצטערת. טעיתי, ואני מקווה שתדברי איתי מחר.
יש לי מן פחד אי רציונלי כזה של להישאר לבד. לפעמים בהפסקות, אני מוצאת את עצמי מסתובבת בלי אף אחד לידי. כתבתי על זה כבר? אני לא זוכרת, אבל כן חפרתי על זה לכל מיני אנשים מסוימים.
אבל הבנתי, שהפחד הזה הזוי במידה מסוימת ולא נכון כי כן יש לי עם מי להיות, ואני יכולה למצוא עם מי לשבת. גם אם החברה הכי טובה שלי לא באה, או שהיא ממש כועסת עליי, נניח.
ובכלל, ממתי יש לי בעיה להיות לבד? תמיד הייתי הצופה, הרואה הכל ואינה נראית, מחייכת כשאנשים אחרים היו מחייכים, קוראת ספר טוב בפינה, עושה את מה שצריך לעשות כדי לא להיות בודדה לגמרי וזהו. ופתאום אני צריכה את הפידבק הזה מאנשים? זה מוזר לי מאוד. אולי התמכרתי לביחד הזה, כמו שהתמכרתי לאייפון ואינטרנט. ואולי, זה טוב.
אני חוזרת על עצמי כל הזמן. הבלוג הזה הוא מעגל אחד גדול של פוסטים שהולכים בערך ככה:
1. פוסט על אבט שלי, שנפטר לפני כמעט 5 שנים והשאיר חור ענק
2.פוסט אופטימי שאומר שהכל אצלי בסדר
3.פוסט חסר תועלת/קצת משעשע אבל לא בדיוק
4. פוסט באסה על החיים
וחוזר חלילה.
אז כן, אלה החיים שלי, וזה הסיפור שלי בגדול.
למרות שהייתי באילת פעמיים השבוע, למרות שהייתי בטיול מהנוע״ל, והיה אחלה חופש.
מחר חוזרים לשגרה,
ואת מי זה מעניין בכלל, החיים האחה שלי? ילדה בת 16 עם ראש בעננים.
אז אני רוצה להגיד,
שדיברתי עם מאור באוטובוס, והוא ילד מדהים ושהיה לי כיף איתו.
אני רוצה להגיד שממש נהניתי בטיול
ולגיאוי אני רוצה להגיד שהוא מקסים, ונחמד, ואני אוהבת אותו מאוד,
לצחי, שאני רוצה לשמור איתו על קשר אבל באמת, כי הוא מצחיק, וחכם וכיף לדבר איתו,
ויארדן, שאין בחורים טובים כמוהו.
ולדן, שנראה לי שלמדנו להסתדר למרות הכל.
אז כן,
קוראים לי ירדן, ויש לי יותר משלושה חברים בעולם הזה. ואחרי שסגרנו את העניין הזה לנצח, אפשר לעבור לדברים יותר מעניינים מהביוב בנשמה שלי.
שיהיה ערב טוב, ובהצלחה מחר לכולנו.
ירדניק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
