ביום ככל הימים, היא לא ציפתה זאת. חשד מתגנב מהדלת האחורית ומתחיל לטפס בסולם, אט אט. כחצי שעה לאחר מכן היא מתחילה לחשוד שמשהו לא בסדר, שמשהו קורה והיא אינה יודעת להצביע על מה.
היא חושבת על היום שעבר לאיטו, דקה, דקה, עד עכשיו, הרגע בו היא מתחילה להתהלך הביתה בכבדות, צעד אחר צעד. וביינתים החשד, הספק, ה"משהו הקטן הזה שלא בסדר" משתלט על המחשבה, השכל, המוח הטהור, התמים, המאושר. היא מרגישה זאת כבר, יודעת להצביע מה קורה.
בלי שום שמץ של ספק, זהו הספק.
היא מדמיינת אותו בצבע שחור עם רגליים דקיקות, כמו מצויר. הוא לא מוחשי, ובכל זאת מדמיינת אותו ככה, כי דברים שאינם מוחשיים מפחידים הרבה יותר.
ואיזו פירצה בדלת נתנה לו להיכנס? איזה חולשה ניצל? כדרכם של דברים שאינם מוחשיים, היה זה משפט. מילים המחוברות זו לזו בקשר כלשהו.
כמה מילים פשוטות שגרמו לה להבין שאולי היא נשארת לאט ובטוח, מאחור.
האשמה! היא חושבת על השבועות החולפים של חייה, על ימי השגרה שנראים אותו דבר, על בית הספר וההפסקות שבהם היא נודדת כמו צוענייה מקבוצה לקבוצה, ממנטליות אחת לשונה לגמרי. ויותר מכל, היא חושבת על כל אלה שלא נדדה אליהם. אולי לקחה אותם כמובן מאליו.
הנה, הנה הבית, השקט, הנחמה. הנה הגיטרה המפיקה צלילים עמוקים שחודרים לתוך הנפש והשכל, מרגיעים אותם אט אט. אך זהו פתרון זמני, כי היצור הקטן והשחור לא מתכוון לעזוב וחוסר הידיעה מה הולך להיות מחזקת אותו יותר יותר.
שגרת היום לא נותנת ליפול למחשבות עמוקות. רק מאוחר יותר היא נזכרת שאולי, רק אולי, תשאר בסוף לבד, חסרת חברים. היא מתגעגעת לאלה שצולעים מאחור. מנסה להשיג את אלה שרצים קדימה, ויותר מכל, מנסה להשיג אותו. בוודאי הוא לא שונא אותה, היא חושבת לעצמה. אבל אין אחד שיודע מה עובר לו בראש.
ומה עלייה לעשות?
ומה עליי לעשות?
שכן היא זו אני ואני זאת היא.
ויחד עם היצור השחור, הקטן והמכוער, נכנס גם יצור יפייפה אך עמוס רגשות ורעיונות. בשפתנו, קוראים לזה מוזה. ויחד עם היצור השחור המוזה נופלת עליי, נותנת לי את המילים היפות להביע את הרגשות. מילים מתחברות למשפטים, משפטים מתחברים ל..אליי, בעצם.
(כבר מזמן רציתי לכתוב בצורה כזאת. פשוט..לא הייתה לי מוזה עד עכשיו)
לילה טוב,
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
