רגע, מה?

הקיץ הופך לסתיו שהופך לחורף שהופך לאביב ולקיץ שוב. ילדים מסיימים את בית הספר היסודי ולא חוזרים אליו שוב. מציאות החיים היא תחנות- תחנות, ודבר לא נשאר אותו דבר לנצח.

גופי הפך מגוף של ילדה לנערה ואישה. הקיץ הטוב בחיי נגמר כבר מזמן ולאט מתחיל שחר של קיץ חדש שאי אפשר לדעת מה יביא איתו. הכל משתנה ולעיתים בכאב עצום אנחנו נפרדים, מנסים לקבל את זה שהמקום הנוח שלנו לא יהיה עוד ואולי כל השינויים האלה הם בעצם לטובה, אבל זה לא אומר שמשלימים עם השינוי הזה לגמרי.

אני בתחנה מעניינת בחיים שלי, תחנה של אמצע, בין לבין. בין ילדות לבגרות, בין החממה המגוננת שמספק לי הבית והתיכון אל הקרסוליים של...הלא נודע בעצם. מסתכלת סביבי ומנסה להעריך בפעם הראשונה את הדרך שעברתי עד שהגעתי לכאן. את כל הדברים שלאט לאט נהפכים להיות האחרונים: השיעורים האחרונים של פיתוח קול כי מי יודע היכן אהיה שנה הבאה, שיעור תנ"ך אחרון (לא אתגעגע), מבחן אחרון בזה ובגרות אחרונה שם, הכל מסתיים והעונות מתחלפות ואנשים מתים והולכים ובאים חדשים כמו הגלים על שפת הים. קצת מרגיש לי כמו לעמוד דוממת באמצעה של סופת טורנדו ענקית, הכל מסתובב, משתנה, מתחלף (לעיתים לטובה), בעוד אני עומדת ומסתכלת על הכל במבט עצוב, על כל הדברים שהיו ולא ישובו, בחשש על כל הדברים שבאים אליי הישר מהלא נודע.

דבר אינו נשאר קבוע לנצח. לא שלטון ולא אדם, לא מבנה ולא תרבות, רק הטבע במחזוריותו המהפנטת.

קיץ, שהופך לסתיו, שהופך לחורף, ואביב, וקיץ חדש.

יקירי, אנחנו כולנו נמצאים בתחנה של בין לבין. האתר הזה, שיקר לכולנו עומד בפני שינוי או סגירה ואותי אישית זה מפחיד. שש וחצי שנים שאני פה, אבל זה לא משנה כמה זמן, לא באמת. לעולם לא חשבתי שישראבלוג ישאר לנצח, לא חשבתי על זה אף פעם. אבל איפשהו, באחורי הראש, ידעתי שתמיד אכתוב פה ולא משנה בת כמה אהיה. אני זה הבלוג והבלוג זה אני. עכשיו, כששינויים סובבים את כולי, זה נראה לי כל כך ברור שהמקום הזה ישתנה. אין דבר שלא משתנה. האחריות שלנו בתור קהילה היא לגרום שהשינוי הזה יהיה לטובתנו. הלוואי והיה לי את הידע הטכני לעזור, אבל חוץ מלכתוב שורת פתיחה ב- HTML אני לא יודעת כלום. אני כאן כדי לספק את המורל, כדי להגיד שבמקום להלחם על להשאיר את המקום כמו שהוא ולגרום לסגירתו, או להיות עצובים בגלל השינוי, נקבל אותו באהבה, ומקריאת התגובות על הפוסט של מריאט אני מרגישה הרבה יותר טוב- יש אנשים מוכשרים מנסים להציל את המקום הנהדר הזה.

אני מאמינה בשינוי,

ירדן

מ'

הוא קצת רחב, אבל זה שומן, כי אני יודעת במאה אחוז שהוא לא מתאמן. אי אפשר להגיד שהוא שמן אבל. השיער שלו שטני ועם עיינים שנעות בין ירוק בהיר לאפור. החולצות שהוא לובש לבית ספר קצרות טיפה, אז תמיד הוא מוריד אותן  למטה באיזה תנועה שיש לו עם היד. הוא רוסי, דובר רוסית ולא אכפת לו כשצוחקים עליו בגלל זה. לפעמים הוא צוחק על עצמו.

הוא מעשן. לא ידעתי את זה, לא חשבתי שזה מתאים לו אבל הוא כן. זה לא מלחץ חברתי, כי כל החברים שלו לא מעשנים, אבל הוא אמר לי שהוא אוהב את זה ואני לחלוטין מאמינה לו. הוא הצליח להפתיע אותי, מ'. הייתי בטוחה שהוא כזה ילד קטן, אבל גיליתי אדם שאפשר לדבר איתו. איש שיחה אמיתי. גם זה הפתיע אותי, כמו הסיגריות, ואני חושבת שזה הולך יד ביד בעצם.

פ'

הדבר הראשון ששמים לב, זה העיניים. הן כאלה בהירות וטיפה מלוכסנות. והוא שעיר. ממש אבל. אני קצת חושבת שהוא מאוהב בי אבל אני מנסה לשחק אותה ראש קטן כי יותר ממה שהוא קטן עלי, יש לי תחושה שאני קצת גדולה עליו. והוא חנון. חנון ממש, כזה שמשחק כל היום במשחקי מחשב ועל זה מתנהלות רוב השיחות שלו עם החברים. חברים, שיש מהם קומץ קטן. ואני לא יודעת כמה מהם הם חברי אמת.

אבל הוא נשמה טובה, איש טוב באמת. לא חושבת שהוא מסוגל לפגוע במישהו או במשהו ואני אוהבת להיות איתו בקשר. ואולי, פעם, בעתיד, הוא יפתיע אותי גם.

ע'

היא לסבית שמתלבשת בוצ', וזה הדבר שרואים ראשון. נראית קצת קשוחה, עם שיער שחור קצר שבקצה מורם למעלה עם ג'ל, הרחבה באחת האוזניים בגודל של בטריה AA בערך, תמיד עם טי-שירט, בעיקר  כאלו של סיום-טירונות  או של ציורים משעשעים, ג'ינס שגדול עלייה בלפחות 2 מידות, שחושף תחתונים בצבע אחיד כל פעם שהיא מתכופפת. ואחרי כל זה..ע' היא הבחורה הכי טובה שאני מכירה. לומדת פיזיותרפיה באוניברסיטה, וצנועה, וביישנית בצורה לא סבירה, וטבעונית אבל לא טבעונאצית. היא אפילו הכינה עוגת גבינה להנאתנו פעם. היא מלמדת אותי לרכב על לונגבורד בסבלנות כזאת שאי אפשר לתאר, המילים שלי רק יעשו לה עוול.

אני

המשקפיים תמיד היו סימן ההיכר שלי. כרגע הן סגולות עם פסים לבנים בצדדים. ושיער חום ארוך ארוך שמתפרע, ואין לי ימי שיער טובים אבל למדתי לאהוב את היצור הזה על הראש שלי ולתת לו להסתובב חופשי. קצת קשה לתאר את עצמי כמו שתיארתי את האנשים למעלה, אני אנסה.

אי אפשר להגיד שהיא רזה. גם שמנה לא ממש, משהו באמצע. רואים שהיא לא משקיעה בעצמה יותר מידי, בחורה של ג'ינס וטי- שירט, הגבות ללא תמיד מסודרות  והשיער פשוט פזור בלי יחס מיוחד. לפעמים היא קצת מוזרה, אומרת דברים שבטח נשמעים לה שנונים אבל אף אחד לא חושב ככה חוץ ממנה. והיא יודעת הרבה כי בכיתה היא תמיד מביאה יציאות כאלה של ידע שאף אחד לא באמת מבין מאיפה היא יודעת את כל הדברים האלה.

לפעמים היא בוכה מול כולם. כמו הפעם ההיא בבית לוינשטיין, ששאלו ילד מהכיתה שלה איפה היא והוא אמר שהיא:"כמעט מתה". מרוב בכי, כמובן. הרוב יודעים למה, וגם ככה היא אכלה חרא אז עוזבים אותה בשקט, כי עם החכמה לא מתעסקים. ואנחנו כבר ביב', אז למי בכלל אכפת?

אתחיל ואגיד, שקצת מפתיע אותי שדבר כזה הצליח להטריד את שלוותי. אבל זה כן.

הנה העניין:

השכונה שאני גרה בה היא אחת השכונות המרוחקות ביישוב. זה אומר שאין סופר קרוב (20 דקות הליכה לקרוב ביותר), ולתיכון שלי אני צריכה ללכת חצי שעה ברגל או רבע שעה באופניים. בקיצור, שכונה די מבודדת. באמצע השכונה עומדים כבר בערך  14 שנים שני בניינים גבוהים, שש קומות כל אחד, עצומים בגודלם שיועדו להיות בתי אבות. בגלל סכסוך עם הקבלן והעירייה וכסף, הפרויקט נעצר באמצע, ושני הבניינים נשארו עומדים, לא גמורים. גדלתי בשכונה הזאת. כשהייתי קטנה, פחדתי לעבור לידם- היו שמועות על מסוממים והומלסים שמתגוררים שם, והמקום חשוך ולא סימפטי. אבל כשגדלנו, אני והחברות נקשרנו למקום הזה. זה מקום בילוי שלנו, ואם עולים לגג של אחד הבניינים אפשר לראות את כל האזור: את מסלול הנחיתה של בן גוריון, ההרים מצד שני ואורותיה של תל אביב. החברה הכי טובה שלי צלמת, וצילמנו שם המון. עשינו שם גרפיטי משלנו.

ועכשיו... יש את הצילומים לספר מחזור. והרבה אנשים מצטלמים שם. בתכלס זה שטח פרטי אבל השער פרוץ וכולם יכולים להכנס. אבל יש בזה, מבחינתי, משהו מקומם. כאילו מישהו נכנס לבית שלי. זה לא משהו רציונלי כי אין לנו בעלות על המקום, כמובן. אבל יש משהו עצוב בלדעת שהמקום הקסום הזה הוא של הרבה מאוד אנשים.

אני יכולה להשוות את זה ללאהוב להקה מסוימת ולהרגיש שהיא נוגעת בך, כל השירים מדברים אליך בצורה שאף אחד אחר לא יכול, ופתאום לגלות שזה ככה לעוד קבוצה אחרת של אנשים. אותו דבר עם ספרים. ג'ון גרין ניסח את זה נפלא:

"sometimes, when you read a book and it fills you with this weird evangelical zeal, and you become convinced that the shattered world will never be put back together unless and until all living humans read the book. And then there are books which you cant tell people about, books so special and rare and yours that advertising your affection feels like a betrayal"

(taken from "The Fault in our Stars")

יש לי כל כך הרבה זיכרונות נעימים מהמקום הזה. זה שאחרים שם לא משנה את זה כמובן. אבל מה היה קורה לאליס אם כל חברותיה (לא בטוחה שהיו לה חברות בעצם) היו באות לארץ הפלאות גם?

חלק מהגרפיטי שעשינו. ה-k יצאה לי קצת כמו א' אבל לא נורא

על הג. אין לי תמונות נוף נורמליות.. חבל

הנוף מהקומה השלישיית של אחד הבניינים, אבל בעיקר אני. פשע שאין לי תמונות נוף!

המקום מלא בברזלים , אבל רוב הזמן בצילומים האלה הסתובבתי בלי נעליים. זה עוד משהו שאני נורא אוהבת לעשות.

הקרדיט לתמונות שייך לחברה הצלמת שלי שהוזכרה מקודם. לפני כשבועיים הודיעו לה שהיא התקבלה ליחידת ההסרטה של חיל האוויר ואין יותר גאה ממני.

אז מה שייך לכולם אבל מרגיש שלכם?

לילה טוב,

ירדן