רגע, מה?

כשאני מרגישה רע, או מבואסת, אני תמיד נזכרת ברגעים מהחיים שלי שעשו לי טוב. נזכרתי ברגע כזה היום, והחלטתי שהגיע הזמן לעשות רשימה מסודרת של כל הרגעים האלה. אולי אפילו אעדכן אותה פעם בכמה זמן.. הנה זה מתחיל. (הסדר לא לפי חשיבות. יהיה לי ממש קשה לסדר לפי חשיבות אז אני מעדיפה שלא)

1. חופשת פסח, 2011. הייתי עם אחותי ובתדודה שלי בלונדון ואחותי התעקשה שנלך לליל הסדר בבית חב"ד. לי זה לא היה משנה כלכך אבל זה היה שווה את זה, רק בשביל הרגע הזה בו אני יושבת בשולחן של 50 איש לפחות, וכולם מקשיבים ושקטים כשאני שרה בעברית את "מה נשתנה".

2. הוואי, 2012. אני עולה למעלה בכביש מחוף שהיינו בו, מביטה אחורה, ומצלמת את התמונה הזאת:

תמיד הערכתי את הטבע. רק בהוואי הבנתי למה באמת הוא מסוגל. (התמונה צולמה באייפון 4, אגב)

3. החיבוק ההוא עם עומר מול h&m, אחרי שלא ראיתי אותו 3-4 חודשים בערך.

4.יום הולדת 17, חניכים שלי בכיתה ז' והם הכינו לי מסיבת הפתעה עם עוגה ובלונים וקנו לי מתנה והרגשתי שכל החרא שהייתי צריכה לעבור בהדרכה שלהם כלכך שווה את זה.

5. הנשיקה הראשונה עם החבר לשעבר. זה היה סוג של רומנטי בצורה מוזרה שכזאת.

6. כשהלכתי למסיבה של לסביות עם אחותי והשותפות לפני כמה חודשים. זו המסיבה הראשונה שהייתי בה שלא היה לי אכפת מה חושבים עליי, שלא הייתי צריכה לנסות להרשים אף אחד, והיה לי את החופש האמיתי לרקוד כמה ואיך שבא לי.

7. לא ממש רגע, אבל יש לי סרטון בטלפון של 25 שניות של השותף של אחותי רוקד לצלילי "mirrors" של ג'סטין טימברלייק תוך כדי שהוא מנגב צלחת.

8. כיתה ח', הוזמנתי בספונטניות לבית של מי שהיום החברה הכי טובה שלי, אחרי שחודש ומשהו ניסיתי "להתקבל" לקבוצת חברים שלהם. כשהם הזמינו אותי הבנתי שזהו, אני איתם, והחברות עם כל האנשים שם שינתה אותי. לא הייתי אותו אדם היום אם לא הייתי מתחברת אליהם.

9. יום הולדת של החברה הכי טובה (השנייה) לפני איזה שבוע וחצי. אנחנו 3 חברות טובות ועוד חבר, ביחד מגיל שלוש. היה רגע של חיבוק קבוצתי שעשינו וזה היה ממש נפלא.

10. 2010, קליפורניה. אני ובנדוד שלי נסענו לסיקס פלגס, ובדרך היה פקק ממש ארוך ובקושי זזנו, אז הוא שם מוזיקת רוק קלאסי שהוא אוהב והתחיל לרקוד עם הידיים ולשיר... אפילו הנהגים ליד שמו לב אליו והתחילו לצחוק והייתה אווירה ממש טובה. בכלל, בנדוד שלי הוא בנאדם כזה מדהים.

הוא מתווכח ואני מצלמת

11. במצעד הגאווה שנה שעברה, אני וידיד שלי שמנו לנו מטרה להצטלם עם כמה שיותר גייז חתיכים, מה שגרם ל...

זה.

עד כאן להיום, יש לי מתכונת במתמטיקה ללמוד אליה. הקטע הכי טוב הוא שאני יודעת שהרשימה הזאת עוד כלכך רחוקה מלהסתיים, עוד יש לי המון דברים לגלות וללמוד ולחוות, לטוב ולרע. אני עוד אעדכן את הפוסט הזה:)

שבוע טוב!

ירדן

יש נדנדה מפלסטיק בגינה האחורית של הבית שלי. 

שקט. 3 בלילה. השעה האהובה עליי ביותר. 

אני צריכה לשבת פה יותר

אני מתגעגעת בכל נשימה

יש תמונה ישנה של ההורים שלי על הנדנדה הזאת

אני מקווה שלחומר יש זיכרון

כי אם כן, אני יושבת בדיוק בין שניהם עכשיו,

אהובה.

אין עוד כמונו, מזל שור. 

תקועים בתחת של עצמנו. זה לא מקום טוב.

ולי בכלל היה ממש כיף היום, זה פשוט שילוב של הבנה כואבת עם געגוע. 

כבעלת חיי חברה תוססים במקומות הנכונים, ניצלתי את חמישי בלילה לצפייה בסרט, זמן איכות עם עצמי. (כאילו אין לי מספיק כזה, אבל זה עניין אחר שנדבר עליו בפעם אחרת.) בכל אופן, סרט. סתם, שודר בטלוויזיה. קוראים לו lockout, והוא עצבן אותי. בתפקידים הראשיים- השחקנית של שאנון מ"אבודים" כבחורה-בצרה התורנית, הבחור ההוא שתמיד משחק את הדושבאג אבל בסוף הוא בעצם אחלה גבר (חוץ מבאיירון מן, שם הוא נשאר הדושבאג הרשע) ורודי מ"עברייני על", בתור העבריין הפסיכופט. (כמה מפתיע!!)

בכל מקרה, אנחנו אי שם בעתיד, הגיבור שלנו נחשד בריגול נגד המדינה והולך לכלא. באותו זמן,הבחורה שהיא הבת של הנשיא, הולכת לביקור הומניטרי בכלא שנמצא בחלל (!), בו כל האסירים בעצם מוקפאים (חשבתי שזה רעיון גאוני עד שהתברר שהמצב המקפיא הזה גורם לדימנציה ומה לא).

אזהרה! ספוילרים מפה, אבל תאמינו לי- אתם לא מפסידים הרבה בסרט הזה.

בכל מקרה, בת הנשיא באה לבקר בכלא השמור ביותר בכדור הארץ ומחוצה לו- מה כבר יכול להשתבש? כמה מפתיע- הכל. אחרי עשרים דקות של סרט פחות יותר, כל האסירים המוקפאים כבר לא מוקפאים, כל המדענים והסוהרים של בית הכלא או מתים או בני ערובה (הפסיכופט הורג אותם בסוף, אגב), וגיבורנו נשלח להציל את הבת של הנשיא מהתסבוכת הזאת, במקום 30 שנה בכלא על בגידה. אני מדלגת למקום שעיצבן אותי, אתם יכולים להשלים בעצמכם מה קורה- קצת פצצות, קצת יריות, אנשים מתים.. אתם יודעים. ברגיל.

בכל אופן, כמה מפתיע, הם מצליחים להגיע לחליפות חלל ולצאת מהמקום הזה היישר לחלל הפתוח (אשכרה חלל, כן? הכלא נמצא בחלל) ממש 2 שניות לפני שהמקום מתפוצץ לגמרי מפצצה שהטיל עליו הצבא האמריקני. והנה מה שעצבן אותי:

אז הם בחלל, כן? בית הכלא הזה עתיד היה להתנגש (כמובן) בחוף המזרחי של ארה"ב, כי "דרושה תחזוקה עקבית של המקום על מנת להשאיר אותו במסלול" (לא שמעו על טייס אוטומטי? תירוץ עלוב, גאד) והשניים נלכדו בגרביטציה של כדור הארץ והחלו להכנס לאטמוספרה שזה עניין די רציני, תשאלו כל מדען של נאס"א, כל חובב של מדע בדיוני ו..כן, מצטערת, את אילן רמון.

עכשיו, אטמוספרה? לא ביגי בשביל השניים האלה. רואים את החליפות שלהם עולות באש לשנייה וחצי בערך ואז הוא לוחץ על כפתור שפשוט מפרק את החליפה. אז כן- הם נשארו בלי חליפה אבל עם בגד שמסתבר שיש לו מצנח (לא ברור איפה), נכנסו לפניי שנייה וחצי לאטמוספרה, בלי קסדה, ותוך 10 שניות הם פותחים מצנח ויורדים, בריאים ושלמים, על איזה כביש באמצע וושינגטון. זה מופרך לחלוטין. זה כל כך מופרך שאני לא מקבלת את הטענה:" אבל ירדן! זה סרט! הכל יכול לקרות בסרטים!"

אבל לא! זה תלוי באיזה סרט מדובר. אנחנו לא בסרט של דוקטור סוס כאן, אוקיי? לא מדובר פה בחייזרים אלא בבני אדם וגם אם זה בעתיד- אני בטוחה שלא נפתח יכולות ביוניות אי פעם שיאפשרו לנו לצנוח בלי קסדה מקצה האטמוספרה ולצאת מזה בשלום.

בקיצור, קצת הגיון בסרטים, זה כל מה שאני מבקשת. אין לי בעיה עם עכבישים רדיואקטיבים או קריפטונייט או יצורים שיכולים לשלוט בחשמל (חשמל זה דבר כל כך מוזר. אי אפשר לשלוט בחשמל) כי יש לזה סיבה מופרכת לחלוטין אבל לפחות יש סיבה. כאן? כלום. זה מזלזל באינטילגנציה של הצופים, זה מוריד מהערך של הסרט (גם ככה אין לו הרבה) וחבל. באמת.

מצאתי לכם את הסרט. יש לו דיבוב סיני או משהו כזה, אז אני אבין אם לא תרצו לראות את הכל. בכל אופן, הסצנה שאני מדברת עליה נמצאת ב-1:17:21.

אגב-

בואו נעצור ונעריך שנייה את השחקן הזה שפשוט מצליח להיות קריפי לחלוטין בכל סרט או סדרה שהוא עושה:

לא כתבתי פה פוסט שהוא לא פוסט אישי מאז ההוא על האינסוף. התגעגעתי, אני צריכה לעשות את זה יותר.

לילה טוב,

ירדן.