רגע, מה?

חודש שלא הייתי פה, זה הרבה.

באמריקה היה מדהים, המחנה היה חוויה משנה חיים ושם פגשתי אנשים שאני רוצה לשמור איתם על קשר כל עוד אני יכולה. אבל לא על זה אני רוצה לדבר כרגע.

כבר בתור לבידוק הביטחוני כדי להיכנס לשער לעלייה למטוס בפילדלפיה, הרגשתי בישראל. חבורה של אנשים שהולכים לטוס 11 שעות עכשיו בשביל להגיע לישראל- ומה זה ישראל בכלל? לחלק בית, חלק חלום שהתגשם, מקום שבו מרגישים יותר קרוב לדת.

בכל מקרה, אני ועוד מלא אנשים אחרים עולים לטיסה הזו,ואני מסתכלת על חבורת ישראלים. שני גברים, שני ילדים שבערך בגילי. ומה הדבר הראשון שאני חושבת עליו?

איכס.

לא, אני לא מכירה את האנשים האלה. הם יכולים להיות נחמדים אבל...

זה פשוט מזכיר לי משהו שאני לא רוצה לזכור. אנשים שאני רוצה לשכוח. 

לא אני לא רוצה להיות פה.אני רוצה לחזור, לשם, למחנה, להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותי, שאני יכולה לדבר איתם כאילו אנחנו מכירים שנים ולא בקושי שבועיים,להרגיש בטוחה שם.

איכס.

כמה שאני שונאת. שונאת את האנשים שאיתי.אני לא מדברת על החברים שלי שאני אוהבת. ונכון שעכשיו זה החופש הגדול ואני לא אמורה לחשוב על זה בכלל, אבל זה לא נותן לי מנוחה. 

וכמו שחברה שלי אמרה לי אתמול:"שכבה ח' זו השכבה הכי נוראית בארץ. לקחו את כל האנשים הכי נוראיים וחיברו אותם ביחד לשכבה אחת". מממ, לפחות אני לא לבד.

והאמת? נכון שישראל היא נהדרת והכל, אבל פתאום, אחרי חודש בארה"ב, מרגיש לי פה לא בטוח. אני לא מרגישה שיש אנשים טובים בארץ הזו וזה נורא. ואני יודעת שזה לא נכון ואפילו נשמע מתנשא- אבל קשה לשלוט ברגשות שלך, עד כמה שהם נוראיים.

ונמאס לי כבר, אין לי כוח, פשוט אין לי כוח להיות עצובה כל היום ולדאוג ולאכול את עצמי מבפנים. אני באמת באמת רוצה להיות מאושרת אבל אני פשוט לא יכולה. וזה לא משהו רגעי, זה תמיד ככה.זה חלק ממי שאני קשה לי עם זה כלכך.אין לי מושג מה אני אעשה עם עצמי.