זוהי האירוניה, זיופה של הסימפוניה, חוסר היכולת להגיע להרמוניה

טוב, אז כתבתי את הקטע הזה מזמן, ואפילו פירסמתי אותו כבר בבלוג, אבל עכשיו אין לי זמן או השראה לכתוב, אז אני מעלה אותו שוב כי אני אוהבת אותו וכי בא לי להעלות קטע...

_______________________________________________________

אני מביטה בך מרחוק, אתה אינך רואה אותי, לא מודע לניסיונותיי הנואשים ליצור עמך קשר. אני יודעת שאין יותר סיכוי, אבל אני איני מוותרת, אולי רק בכדי לעצור את הדמעות. אבל אחרי זמן ממושך אני לא יכולה לעצור אותן יותר והן מתחילות לזלוג. מרחוק אני מבחינה כי גם אתה מזיל דימעה, אתה נראה כל כך עצוב, אני רוצה להגיד לך שהכל בסדר, שלא באמת הלכתי, אני לא בטוחה בעצמי זה נכון אבל זה לא משנה, איני מסוגלת להגיד לך את זה.אני מתגעגעת אליך כל כך, אל המגע שלך, המילים שלך, העיניים שלך- הירוקות האלה שאי אפשר לא להתאהב בהן. המשכתי מחדש את ניסיותי הנואשים להתקרב אליך או ליצור איתך קשר. אני בוכה, בכי היסטרי.אתה קם מהכיסא בהחלטיות- כאילו חשבת הרבה לפני שהגעת להחלטה הזאת, ומתחיל להתקדם לכיוון הדלת, אני מביטה בך בפעם האחרונה ואז הדלת ניסגרת, והכל נעלם.

עכשיו כשקראתי אותו שוב שמתי לב שעשיתי שינויים באמצע בזמן ובגוף, אז הורדתי חלק מהם, אבל חלק השארתי, אני לא בטוחה בדיוק למה, אבל לא בא לי להוריד אותם...

מישהו מוכן להסביר לי מה עובר עלי??