זוהי האירוניה, זיופה של הסימפוניה, חוסר היכולת להגיע להרמוניה

אולי אני סתם איזה מישהי

לא עמוקה במיוחד

חשובה 

כמו ניסיון לא מוצלח על נייר

שבסוף יזרק

אולי אני סתם איזה מישהי

לא מבינה במיוחד

חשובה

כמו הבלון שקנו לילד ההוא

שבסוף יתפוצץ

אולי אני סתם איזה מישהי

לא אכפתית במיוחד

חשובה

כמו הרעיון המקסים שעלה בראשה

שבסוף ישכח

אולי אני סתם איזה מישהי

ואולי לא

ואולי אני לא היחידה

אני מרוצה מעצמי, הצלחתי לכתוב קטע ולהרגיש מספיק שלמה איתו כדי להעלות אותי לכאן. אשמח לשמוע ביקורת-חיובית או שלילית...

האמת, אני קצת מאוכזבת מעצמי,  נורא חשוב לי הבלוג הזה והבטחתי לעצמי שאני אחזור לעדכן פה בקביעות, אבל באמת שאני לא יודעת מה לכתוב. השראה אין לי, ממזמן לא יצא לי לכתוב איזה קטע שבאמת שווה התייחסות, ואפילו החיים שלי משעממים- מתמטיקה, מתמטיקה, מתמטיקה. אוף. בא לי לחזור להיות הילדה המתלהבת והכישרונית ( בכתיבה ) שהייתי שנה שעברה. אפשר לחשוב כמה זמן עבר מאז, אני יודעת שאני מתנהגת כמו איזה זקנה בת שישים שמתגעגעת לילדות הנהדרת שלה, אבל עברתי כל כך הרבה משנה שעברה, ואני מרגישה כאילו השתנתי מאוד... לחשוב שבפוסט הראשון שפירסמתי כאן-בערך לפני שנתיים- כתבתי שאני לחוצה כי לחברה שלי יש בת מצווה... עברו רק שנתיים אבל זה מרגיש לי כמו חמש.

נמאס לי. בא לי לחזור להיות ילדה קטנה שמשחקת בפליימוביל כי זה כיף לה, או הולכת כל יום לחברה אחרת ומשחקת איתה.

אפשר לחשוב בת כמה אני, בסך הכל 14, זה לא כאילו התקופה הזאת הייתה לפני כל כך הרבה זמן...

אבל אני לא רוצה לשקר לכם ובטח לא לעצמי-זאת התחושה שלי. אז תעשו לי ולכם טובה ואל תכתבו לי דברים כמו 'את עדיין ילדה' או 'את מגזימה' כי אני יודעת את זה, תאמינו לי שאני יודעת... אני פשוט לא מסוגלת להפטר מהתחושה הזאת...

עזרה מישהו?

טוב, אז כתבתי את הקטע הזה מזמן, ואפילו פירסמתי אותו כבר בבלוג, אבל עכשיו אין לי זמן או השראה לכתוב, אז אני מעלה אותו שוב כי אני אוהבת אותו וכי בא לי להעלות קטע...

_______________________________________________________

אני מביטה בך מרחוק, אתה אינך רואה אותי, לא מודע לניסיונותיי הנואשים ליצור עמך קשר. אני יודעת שאין יותר סיכוי, אבל אני איני מוותרת, אולי רק בכדי לעצור את הדמעות. אבל אחרי זמן ממושך אני לא יכולה לעצור אותן יותר והן מתחילות לזלוג. מרחוק אני מבחינה כי גם אתה מזיל דימעה, אתה נראה כל כך עצוב, אני רוצה להגיד לך שהכל בסדר, שלא באמת הלכתי, אני לא בטוחה בעצמי זה נכון אבל זה לא משנה, איני מסוגלת להגיד לך את זה.אני מתגעגעת אליך כל כך, אל המגע שלך, המילים שלך, העיניים שלך- הירוקות האלה שאי אפשר לא להתאהב בהן. המשכתי מחדש את ניסיותי הנואשים להתקרב אליך או ליצור איתך קשר. אני בוכה, בכי היסטרי.אתה קם מהכיסא בהחלטיות- כאילו חשבת הרבה לפני שהגעת להחלטה הזאת, ומתחיל להתקדם לכיוון הדלת, אני מביטה בך בפעם האחרונה ואז הדלת ניסגרת, והכל נעלם.

עכשיו כשקראתי אותו שוב שמתי לב שעשיתי שינויים באמצע בזמן ובגוף, אז הורדתי חלק מהם, אבל חלק השארתי, אני לא בטוחה בדיוק למה, אבל לא בא לי להוריד אותם...

מישהו מוכן להסביר לי מה עובר עלי??