צא דיבוק.

שמיים ספק אפורים ספק כחולים, שיעור היסטוריה, תודה לג'ה נגמר השבוע המגעיל הזה.

כל הנתונים של יום אדיאלי לאיסה , קורצים ביום הזה

אבל איסה מדוכדך

כפוי טובה.

מוקף בסביבה תומכת ואוהבת: הורים שידם הרחבה רק משתוקקת לעטוף ולגונן, חברים שלא מהססים לשלח חיזוקים חיוביים וכנים בלי הרף.

מי הוא שיתלונן על מצבו, או כמו שאמא אומרת ''נערים בגילך באפריקה חושבים אל איך הם ישרדו את הלילה ואם הם בכלל יקומו מחר בבוקר''

אבל אמא יקרה, אולי תסתכלי קצת לעומק על הדמויות, כן כן שם, על המעורפלות האלה שנראות כמו צלמי אנוש מטושטשים הנאבקים אחד בשני. הם אלו שמוציאים אותי מדעתי.

הכתפיים שלי חרוכות מסימני המאבק שלהם, המלאך והשד שלי, מאבק עקוב מדם שמסרב להיגמר, ושכל מרצם במלחמה הזו בינהם, אני לבד. 

המאבק של שני המנטורים שלי הוא לא זה שמטריד אותי. גם העור השרוף של כתפיי לא מטריד אותי בכלל, אבל התחושה של הריק שנוצרת בהיעדרם היא האחראית הבלעדית לשקיות הגדולות שמסתתרות לי מתחת לעין. אמא, אני כלום בלעדיהם. זה מה שמפחיד אותי כל כך. זו הסיבה שאיסה שלך הוא כפוי טובה.

הפחד שכל הקיום של איסה שלך, הוא בעצם תוצר של אותו המלאך ואותו השד והמאבקים ביניהם.

אני מסכים איתך שאותו המלאך ואותו השד הם תוצר ישיר של המחשבה האנושית, אבל איך המחשבה האנושית תיראה בלעדיהם ? מה אנחנו בלעדיהם ?

את התשובה אני מקווה לגלות אחרי חשבות נפש אינטנסיבי

                                 שלכם

                                                                            ISAH