הרגל החשופה מעירה את כל הגוף מהקור, ואחרי כמה דקות של סידור השמיכה המטונפת אני חוזרת לישון והחלום הבא מגיח. הם מגיעים בסדרות, כמו ההצעות של יוטיוב בסופו של כל סרטון. והם מאגדים את כולם, האנשים החיים והמתים. תמיד הפתיע אותי שהחלומות שלי מתמקדים דווקא בפרטים הגשמיים והפשוטים. פריטים במכולת, כתיבה סתמית של מילים בכתב מחובר, חתיכת ירקות לסלט בעבודה. אתה משלם? אין לי אשראי, אבל שנייה, אמר והוציא שטר של מאתיים שקל. למה דווקא השטר הזה, למה הכרטיס לא עבר, למה אבא שלי שם? לא מזמן קראתי על הבחור שנדרס למוות כאן, הזקן החביב שתמיד חשבתי שהיה הומלס והיה בעצם סוג של מיליונר סודי, חושף תמיד שטרות של מאתיים שקל עבור אלה שצריכים.
אני מצטערת, זו לא החלטה קלה, ובנינו זו לא ההחלטה שלי בכלל, אבל את זה כבר לא הוספתי. כל הכסף שבעולם לא ישכנע אותי להישאר כאן. אני אעזוב, עוד כמה חודשים אשוב לכאוס הקודם וחיי המשרד יהיו רק רגע שחלף. החושך התמידי, השינה המצוינת, הכסף בסוף החודש והשבועות שנדמו כמו שעות בודדות. היה טוב, אבל כנראה שצריך לדעת מתי לצאת.
הספרים שנערמים פה בכל פינה מזכירים לי כמה מעט זמן יש לי, וכמה הרבה להספיק. לעזאזל, בצומת ספרים יש כנראה מדף שלם שהייתי מוכנה לקחת ולהתקין אצלי, ורק בשבוע האחרון הגיעו הנה עוד ארבעה ספרים חדשים שכרגע נמצאים, תרתי משמע, איתי במיטה. לא כי יש לי הרבה זמן אגב, בעיקר כי נגמר המקום הפיזי בחדר.
"ופעם אפילו פנתה אלי איזו בבושקה שהראש שלה היה עטוף במטפחת כחולה והיא נראתה כמו סוכרייה ענקית של שוקולד ורום."
הציטוט הזה ריגש אותי מאוד השבוע, והוא לקוח מתוך הספר החדש של בן ורד "כך הכנתי את עצמי למלחמה". אני לא יודעת אם הוא כבר בחנויות, ואני לא יכולה להבטיח הרבה לגבי העלילה, אני רק יודעת שזו כתיבה מצויינת שלא רואים כל יום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
