בזמן האחרון אני באמת עסוקה, אז סליחה מראש על ההעלמות שלי.
היא לגמרי נובעת מן העובדה ש-א': אמא החליטה בצעד פזיז ומתחשב בערך כמו נינט טייב בטייטס צמודים לשלוח אותי לקורס באנקורי, להוציא 5 יח"ל במתמטיקה. למה?-אין לי מושג. מתי?-תחילת שנה הבאה. בינתיים?- קורס במתמטיקה, להשלים לפחות את השלוש המסכנות שיש לי עכשיו.
בנוסף לכך, וסליחה מראש על בכיוניי הלימודים, עומדים בפניי 6 מבחנים מאיימים. הראשון הוא על יהוה ומסעודיו במדבר,יחד עם חבורת המזרחונים המעצבנים,שאיכשהו, האל יודע איך, הגיעו לארץ ישראל (ומשם הגרו לאירופה באיזשהו שלב. אני פשוט בטוחה, כי בהסטוריה ספרו לנו שהרבה מהם גם מתו בהמון אירועים. לא נתחיל להיכנס לקטנות,אני חושבת שיש לכם מושג במה מדובר), השני הוא באנגלית (לאחרונה נצמד אליי בחור באמת באמת נחמד, רק בעיה שולית- הוא ערס. סליחה, ערס זה לא המילה, בוא נהיה פוליטיקלי קורקט- כן, אנלפבית. הוא באיזשהו נקודה בחיים שלו (הנקודה בה נשארתי אדישה ל-100 המככב לי במבחני האנגלית), החליט שלקחתי על עצמי העונג של להיות חונכת ה"פרוייקט פרח" שלו. פרח פרח,אבל אלוהים,יש לו אינטיליגנציה של פלסטיק!
המבחן השלישי העומד בפניי הוא לא אחר מאשר אזרחות. אני אוהבת אזרחות. זה מעניין. מאוד מעניין. לאזרחות יש מן נטייה לשרוד הכל- שריפות,טרור,בתי משפט באירופה, רודנים, מורים,בקיצור-הכל (כהוכחה גם הצילומים בעיתון על השרידים מן הפיגוע אתמול בי-ם. הכל הלך פייפן,אבל מה נשאר שלם ובריא?- נה-כון! הספר אזרחות). בקיצור,יש לנו מורה, אחלה גבר-גבר, הוא פשוט משוכנע שהוא רמט"כל. מידי פעם (כל שניה בשערו,ז"א), הוא מתעקש לספר לנו על המבצעים שהוא היה בעושה,איך הוא היה מפקד פה,ושם,ואבריוור, אדם שמביא אותי למצב שאני נכנסת לכתה לפני כל שיעור אזרחות ומזהירה:"לשבת כולם, יצחק בא, הוא וסיפורי "כיצד השתלטתי על מסוק אפאצ'י בוער בשדה קרב מתחת למפקדה של החמאס" שלו. לצחוק על מורים?- מוי כיף.
אח"כ בא המבחן במתמטיקה, מקצוע שבחיים לא יהיה לי שמץ של מושג בו, אני נוטה כל מבחן פשוט לבהות בעלון השאלות המשובץ, וכשהמורה מעודדת אותי לפתור משהו ("תנסי,תנסי"), אני רק מתחממת עוד יותר. מה תנסי?! מה אני פאקינג אנסה?! לא יודעת את הנוסחאות!! מה את רוצה, שאני אמציא לך כמה?! אלוהים נוסחאות,דאמיט, מתכון לחביתה מקושקשת אני לא מצליחה לפענח! ג'יזס! 
אז אלה הם חיי כרגע, וביוצא בזה. אמא לאחרונה התיישבה לדבר איתי על עתידי. מה אני רוצה להיות (וטרינרית, עם התמחות בסוסים, ציירת,סופרת או עיתונאית ספורט), ומאידך, מה אני חושבת שיצא ממני (פדיקוריסטית, "מעצבת" שיער, אחראית על מוסף טמפונים ב'מארי קלייר', או משהו בסגנון). אקיצר, אמא אמרה שאנחנו משפחה של משכילים, ומפה יוצאים רק משכילים,וכהוכחה אפילו נפנפה על הפתק שבא לא מזמן מסניף הבנק, המאשר שלפטריק יש מספיק כסף לממן 4 שנות קולג' יוקרתי לאנשים שאין להם בגרות. או שכל.
חשבתי על זה ברצינות והגעתי למסקנה שאכן יש לי פוטנציאל, לפחות יותר מרוב חבריי לספסל הלימודים,לצאת משהו שהוא יותר מנהגת סמיטריילר שמחלטרת בערבים כמנחת ערב קריוקי במסיבות פרטיות המתקיימות מידי שבוע ב"היכל התקווה" (בשכונת התקווה. לא ברור איפה הם רואים תקווה,אולי היא מתחבאת איפשהו בין הסמים לאקדחים,אבל כנראה שהיא שם).
אפרופו אקדחים וסמים, ראיתי אתמול ריקי לייק (אלוהים,אז חזרתי מהבית ספר מוקדם, בואו תהרגו אותי על זה!), אקיצר, היא בחנה שם ילדים של הורים חסרי שיניים (או שהטייטל היה בלי 'חסרי שיניים'?),לראות כיצד הם יתפתו,אם בכלל, לאנשים שיכורים,אקדחים,סמים,ושאר דברים מרתקים שצורפו לאחרונה לקטלוג "לונה פארק" (בקרוב אצלנו, כבר עכשיו בהארלם). לתדהמתי, כולם התפתו (לא זאת התדהמה,חכו להמשך): ילדים בני 8 ששיחקו עם האקדח, ניקו גם במיומנות רבה את הטביעות אצבעות מן האקדחים אחרי זה. פאקינג קריפי שיט. האם הסתכלה על זה במצלמה הנסתרת ומיררה בבכי:"איפה הם למדו את זה?! בטח מהטלוויזיה..." (מהטלוויזיה? מאיפה,הטלטאביז? לא יותר הגיוני שהם למדו את זה מאבא, הא? אה? או אולי מ13 האחים הגדולים שלהם? לא הגיוני? לא?).
ואתמול,כרגיל,הייתי במשחק של הפועל. קובץ של ילדים משער 5 צרחו להם אחרי רבע שעה:"למה לא עודדתם בדרבי?!". השחקנים הנרקומנים של הפועל (אדרי,אבו לאבן,אבוטבול...להמשיך?) נתנו בילדים מבט מבולבל של:"היי, אנחנו לא היינו אמורים לעודד..אלא אתם!" הילדים, רצוי לציין, שמרו על קור רוח והחזירו להם מבט פושר של:"כן,ואפילו את זה לא עשיתם".
אגב אבוטבול, רצות שמועות שאח'שלו הוא האוייב הכי גדול של זאב רוזנשטיין. כמובן שנודע לנו כך, התחלנו לעודד את אבוטבול במרץ, וכן, ניתחנו את המצב הקיים: שמתם לב שהכתבים תמיד נותנים לאבוטבול תוצאות גבוהות בעיתונים? שמתם לב שתמיד נותנים לו השחקן המצטיין? מצאנו את עצמנו מתרשמים בקול:"ראוי לציין כי אבוטבול נותן אחלה משחק היום", כל פעם שפרצוף שעיר ועצבני התקרב לעברנו. היה כיף. מוי כיף.
וחזרה ללימודים. היום עשיתי דבר נורא מכל אש,תופת ואודטה שוורץ-דנין (למה,לכל הרוחות והשדים,אני יודעת את שני שמות המשפחה שלה?) (למה,לכל הרוחות והשדים,יש לה שניים?!)- התכוננתי לקראת השיעור באזרחות. ושאני אומרת "התכוננתי"- אני מתכוונת שמעתי בחצי אוזן מה המורה אומר בזמן שאני מעבירה פתקים עם דקלה (מי מת ס.מ.ס? על מיתון,שמעתם?).
באורך פלא החליט המורה על בוחן פתע. "טל?" הוא ביקש שתענה לו על ההבדלים בין שתי שיטות הדמוקרטיה המגוננת,והיא רק מלמלה משהו על אי הקשבה וכלב רצוץ גולגולת שהלך לה. "גל"? הוא העיר את גל מן השינה,וזה רק חרחר בבהמיות ושב לישון. "דקלה?" שאל המורה שלישית, כבר משועשע מהמחשבה שיש לו זכות כבר להוציא דפים ולהכשיל את כולנו על 0 עגול. עגול כמו העגילים של ג'יילו עגול. יעני, עגול וגם ענק,כזה שמכביד לך על החיים. דקלה חייכה את חיוכה המתוק שאומר: שיזדיין העולם, אין לי מושג על מה אתה מדבר, ונשכה את קצה העט שלה תוך כדי תשובה מלאת ביטחון וחדורת אמביציה:"אין לי מושג,המורה."
"אוקיי...פרנצ'סקה"! הוא תפס אותי באמצע כתיבת פתק. שיט. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי: "ובכן,יצחק, יש שתי תיאוריות בנוגע לדמוקרטיה המגוננת. הראשונה, האמריקאית, דגלה עד ה11 בספטמבר במנהיגות חופשי,חופש בחירה אבסולוטי בין כל בני האדם,אז מאז, דכאו הרפובליקנים בראשות בוש את ההגירה ההמונית, במיוחד מן הארצות ה'מסומנות', ולכן כל מתאזרח או מהגר שנכנס לסטייטס, אם הוא עונה על הסיווג הרלוונטי, יסומן מיידית כאור אדום וכפוטנציאל לאוייב. זאת בניגוד לתאוריה האירופאית,השניה, שהיא למרבה הפלא יותר דמוקרטית ופחות מחמירה. וכדוגמא- ההגירה המדאיגה של מוסלמים לסקנדינביה ואף צרפת". סיימתי את האוויר, המורה נשאר המום. פיו פעור, כל הכתה היתה בשקט, ורק אחדים העזו למלמל:"מאיפה את יודעת את זה..?" "איפה למדת את זה..?" ואפילו:"אלוהים...", הראשון שהתעשת היה בחור שיושב מאחורי,אוהד מכבי כזה (לא שאני גזענית, אבל זה חשוב להמשך הסיפור. וכאן אני מזהירה את כל אוהדי מכבי- שומדבר אישי. סתם הומור בית-ספרי),אמר:"הכניסה לך יצחק. זהו. נשארת המום, ראסמי גם אני נשארתי המום. יא אללה,איך את יודעת את זה?!" חייכתי ליצחק שעדיין נותר המום חיוך קטן מלווה בהרמת גבות של: רואה? נדפקת. פרוש לדוקים.
"היא למדה את זה מחבר שלה איבזיטו-איזביטו אוגבונה הזה", המשיך להצחיק את עצמו בשיטתיות הבחור שאוהד מכבי.
"ומה איתך,בחור שאוהד מכבי"? שאל יצחק (אבל לא בדיוק,הוא קרא לו בשם שלו). כאן התחיל הבחור למלמל,לשאת עיניים לתקרה,לצדדים, מאחוריו לגרד בראש, לחטוף חלחלה,ולגמגם במהירות ובקולי קולות, כאילו הוא מדבר בהודית.
"אחלה, מעולה, מאיפה למדת את זה? מחבר שלך,אלי ביטון"? נשענתי על הכסא ודפקתי פיהוק של תרועת ניצחון,המבשרת: חה חה חה. וככה אני מתנחמת על ההשפלה שקיבלתי בדרבי (זה לא עזר,אל דאגה). אפילו הספקתי לפרט לדקלה לפני שהגיע הצלצול ללכת הביתה למה התכוונתי :"נו ,אלי ביטון,הוא לומד קצת לכתוב". 
בברכת אני עסוקה, אך לעולם לא אנטוש- פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
