די, זה לא גס כמו שזה נשמע.
לאחרונה מבקרים אצל ספתא'שלי דודים ממונטריאול (ע"ע, כל יצור-אנושי שסבתא שלי מכירה ומדבר/ת איתו/ה צרפתית, היא אוטומטית מספחת אותו לדוד/ה שלי). היום היא עורכת ארוחה חגיגית לאירוע מרגש זה.
אבל עוד הרבה לפני שהיא מוציאה את כוסות היין הארוכות ואת הצלחות המעוטרות שלה לארון הסכו"ם היומיומי שלה (עאלק היא נתנה לנו לאכול פעם בדברים האלה. גם בפסח היא דורשת מאמא שלי להביא כלים מהבית), הייתי צריכה קודם לכן לאסוף את בנדודי הקטן מהגן שלו ולזרוק אותו אצל ספתא'שלי (כי אמא'שלו בעבודה. ומיתון, למי יש כסף לשלם על בייביסיטר? או בתרגום חופשי: אם דודה אוולין לא היתה מורישה לי את כל הבגדים תוצרת-חוץ שלה,כבר ממזמן הייתי קוראת לה "קמצנית","ברזלנית", וכן- אודטה דנין (הנורא מכל-רומנית)).
אז העלתי את הקטנטן במעלית, כי פעם אחרונה שסתם זרקתי אותו ליד הבניין, באו אליי בטענות (מה הסרט ללחוץ על האינטרקום? הא, אתה לא מגיע,הא? יופי יופי,בוא נעשה מזה סיפור. לא יכולת פשוט לפנות לזרים עם סוכריו ברחוב ולבקש מהם?). אקיצר,אני עולה, פותחת את הדלת,וישר סבתא שלי זורקת את זרועותיה מריחות-השמן-מטוגן עליי. היא מחבקת אותי, מנשקת אותי,ומסננת לי באוזן ליישר גב ולתת נשיקות לכל ה"דודות". אני,כמובן, נכדה טובה, ישר עוברת לתנוחת מטאטא ומנשקת את כל הדודות. לא מספיק שנאלצתי לנשק את כולן,אח"כ הן עוד עשו לי קוויז פתע:"את זוכרת אותי?" -"אההמ...כן","נו,מי אני? את לא זוכרת, היית כזאת קטנה!" (נו,אז אם את יודעת שאני לא זוכרת,ואם הייתי כזאת קטנה,אז למה לפאקינג עזאזל וכל הרוחות את שואלת?!).
עכשיו, פור דה רקורד- חשבתי (אנעראף, ניחוש פרוע שלי), שמישהו שבא במקור מקנדה-ידע אנגלית. אנעראף,לא משהו בומבסטי, קצת מילים פה ושם. אבל לא. חלילה. הן מדברות ר-ק צרפתית. והן מפטפטות. המון. קטנצ'יק בן ה-4 וחצי שאת רוב ימיו הוא מבלה בבית של ספתא'שלי, אצלו זה בא טבעי.הוא מברבר לו להנאתו במבטא צרפתי כבד וגורם לכל ה"דודות" להתמוגג מהמבטא היוקרתי (כי מונטריאול,אחרי הכל,זה לא צרפת). ואני?- אני העדפתי להעביר את הסכו"ם הטוב לארון של ספתא בחשאי (ועל כך אבא אמר:"אם את לא מרגישה בנוח לדבר עם הקרובי משפחה שלך, אולי תתחילי לדבר איתם יותר?!")(ועל זה אני אומרת:"תודה,אבא. אשכרה ד"ר פיל"!).
ממתקים קנדיים.
הביאו לקטנצ'יק המון ממתקים קנדיים בשקית ורודה שכתוב עליה (בצרפתית,נו מה?):"מטעמים".
אחלה. עכשיו,אתם מכירים ילדים (ואם לא,מזלכם)- הם לא ישמרו ממתק ליום,או משהו כזה, חלילה יספרו קלוריות. הם ישפכו את כל תוכן השקית על השדה הקרובה ויתחילו לזלול מהר-מהר,בלי להתענג על הטעם אפילו.
הקטן:"מה סה?"
אני:"זה...זה נראה לי סוכריות מציצה..." (תוהה ביני לבין עצמי אם זה הגיל שכבר אפשר להתחיל לדבר איתם במושגי המציצות).
הקטן:"תפסחי לי".
אני: פותחת לו. (האם אני אמורה לפת...אלוהים, הטוסטראובן שלי עובד שעות נוספות. ועוד עם ילד בן 4 וחצי. האם אני הופכת לשארלוט קסיאס?).
הוא מנסה ללעוס את הסוכריות,מבין שאי אפשר, ומתחיל לבלוע אותם. פשוט בולע סוכריות. בלי להרגיש את הטעם, כאילו זה תרופה.
בזמן הזה, אני מנסה לפענח מה כתוב על כל חפיסת ממתק,ומגלה שאיפשהו בדיוטי פרי בחזרה, קנו ה"דודות" שלי שוקולד פרה והכניסו את זה לשקית עם שאר הממתקים. וחשבתם שהקטן לא יבחין? (זה בסדר לקרוא לו קטן..? סעמק! שוב פעם! שיט!).
בלי לפתוח פה לשטן.
זאת הודעה שאתם הראשונים לשמוע עליה (אפילו לפני אלכס ודקלה. למעשה, רק אמאבא שלי יודעים),ואני מקווה מאוד שזה יצא גם לפועל, בלי לפתוח פה לשטן (כי הוא לא רופא שיניים, אמא'שלי כן. תסיקו מסקנות לבד).
לאחרונה, השותף של אבא שלי,זה שסיפרתי לכם עליו, חוזר לארה"ב. אשתו,שהיא אמריקאית במקור, החליטה שלמרות כל האהבה לפיגועים,מתאבדים,מיתון,והשכלה לילדיה שגם ככה לומדים במנהטן, היא בוחרת לחזור. שותף של אבא שלי ארז את הבגדים והחליט לברוח איתה. למה?-כי העסקים בנסיגה, בוא נגיד. ז"א,לא,אני לא הולכת להתחיל לאכול מקופסאות שימורים ולקבל מע"רן תחפושות פורים יד שלישית של "נערת השלום 94",אבל אני בהחלט אצטרך למרוח על פניי לאנקום במקום אסתי לאודר החודשים הקרובים. שזה חרא,אבל מסתדרים.
אקיצר,הוא נסע, וחזר לארץ לסגור עניינים,תיקים,לפנות את המשרד,להגיד שלום לחברים ולהביא סטוק של גרעינים שחורים,אליהם הבן שלו מתגעגע. על הדרך,הוא יידע את אבא שלי שבקיץ תתקיים קייטנה לילדים יהודיים, ושהם מחפשים מדריכים/מדריכות ישראלים יהודיים (זאת אני), שיעבירו להם את הקייטנה. כולל כרטיסי טיסה הלוך-חזור,בקיצור, אחלה-אחלה גבר-גבר. אבא אמר "כן"!, אמא שישבה איתם בבית קפה אמרה:"נראה,קודם נשאל את פרנצ'סקה" (תרגום משפחתי: אני בחיים, ב-ח-י-י-ם לא נותנת לבת שי ליסוע לחודשיים שלמים בלעדיי!), ובאמת כשהשניים חזרו מהבית קפה, עטתי על המציאה בהתלהבות יתר("יס,יס,יס!!!!"), והקטע בו אמא ממש התבאסה, היה בהחלט כאשר עמדתי מול המראה באמבטיה, בערב כשצחצחתי שיניים,והתאמנתי על: "יו פרובבלי קנואו דאט דה יזראלי פיפול אר ורי וורם. סו איז אאור וויט'ר, סו איז דה ווסט בנק..".
שום דבר עוד לא בטוח וסגור, אז תחזיקו לי אצבעות בינתיים,הא?
עמק הסיליקון.
הבית ספר שלי הולך ומתפלא בבחורות שמשפצות לעצמן את החזה. השבוע עוד אחת עשתה את זה. עובדה. מרגע לרגע אני מתחילה להבין יותר ויותר ש...ממש חרא לי בחיים. ז'תומרת, אם בבריכה באילת אני מקפצת בביקיני קטנטן באושר עילאי לנוכח העובדה שכל הנשים שם, או שנופל להן לגמרי, או שהבנות שלהן שצמודות אליהן לטוסיק עוד לא קיבלו מחזור, אז בבית ספר אני הולכת בידיים שלובות כדי שאף אחד לא יבחין שהחזה שלי לא נראה כאילו הוא יכול לשמש כסניף "רמדיה" אזור מרכז (כן,רמדיה,חיחי, יאללה,מיצינו,קרה הדבר, אי אפשר להחזיר את הגלגל, תרגעו כבר. למה,זו הפעם הראשונה שהגרמנים הכניסו לנו דברים רעילים לאוכל?).
אני פונה כאן לכל הבחורות באשר הן שלא התברכו או שיפצו לדדיים שלעומתן החזה של פמלה אנדרסון הוא כולה פטמות: לייק-אוף-בובס איז ביוטיפול! אנחנו אלה שיכולות לרוץ על חוף הים בקיץ עם חזיות ספורט בלי לקבל חבטות בפנים! אנחנו אלה שהגברים איתם אנחנו יוצאים יגידו להן:"העיניים שלך כ"כ יפות",ובאמת יתכוונו לזה! אנחנו נוכל להסתובב בלי חזייה ברחוב בלי להפריע למרחב הנשימה לפופיק!
בברכת " שטוח זה יפה,ענק זה סתם סוטה", פרנצ'סקיאדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
