גם לי זה קורה. יצאה לי הרוח מן המפרשים.
לא יכולה יותר עם הלימודים,והמבחנים,המתכונות והבגרויות. לא יכולה עם הקורס במתמטיקה,או עם כל דבר שמריח כמו בית-ספר (זיעת בחורים משיעורי ספורט מהולה בבשמים המתקתקים שמשאירות התלמידות במיוחד לימי לימודים,בהם הן זורקות זין).
יש את ההרגשה הזאת באוויר,שאוטוטו זה נגמר,כולם כבר עושים קאונטדאון של ימים על השולחנות, שגורם להם להראות כמו סמל בית ספר-הוא נמצא על כל רכוש בית-ספרי.
סיימתי היום בשלוש,ורצתי הביתה. רצתי כמו שבחיים לא רצתי (הביתה). כאילו אלטזעכן רודף אחרי (נכון זה מפחיד?). נכנסתי לחדר,טרקתי את הדלת,נזרקתי על המיטה והתחלתי לבכות (אבל אז נזכרתי שצריך לנעול אותה,אז חזרתי,נעלתי, והתיישבתי על הרצפה, נשענת על הארון.
ובכיתי. וואו,כמה שבכיתי. מיררתי בבכי. כמה בכי, אין לכם מושג. תוך כדי רחמים עצמיים חשבתי שצריך לעשות עליי סרט נעורים עצוב כזה, כמו "אני כריסטיאנה פ'" שכזה. על הילדה שלא קיבלה בילדותה את האוטו עם השלט הזה, הקטן, שכולם רוצים,למרות שהבטיחו לה, ובבגרותה הכריחו אותה לעשות תעודת בגרות. זה באמת עצוב,מה לא?
אבל ככל שהזמן חלף, התאוששתי. אוולין באה לבקר אותנו, ורצתה אפילו לקחת אותי לקניון. גם איזה טכנאי של מת"ב בא לסדר לי את הבי.בי.סי פריים,ואמא התחילה לספר לו על השושלת המשפחתית שלה וכיוצא בזה. זה הצחיק אותי קצת. זה בסדר, גם אני הצחקתי אותו קצת,אבל לא מהסיבות הנכונות (מרחתי על זווית הפה משחה לבנה נגד חצ'קונים,והשאר לדמיונכם).
כתבו עליי בספר מחזור. אני אקריא לכם כשיהיה לי את זה ביד. זה בהחלט מחמיא, בהחלט מתאר אותי, בהחלט מרגש אותי. בהחלט.
החלטתי כי בתום הבגרות האחרונה שלי, במידה ולא אתקבל לקייטנה ההיא בארה"ב (כי מסתבר שיש מיונים, ואם יש מיונים,לא שאני רוצה להעליב את עצמי או משהו, אבל אני לא בדיוק רול מודל פיגור לעקוב אחריה. ע"ע קטנצ'יק של אוולין בחנוכה:"הפאקינג נר לא נדלק לי!!!! מוותתתת!!!"), אני מתכוונת ליסוע לאנגליה, לנקות את הראש, בעיקר לרוץ חצי ערומה ברחובות ארסנל ולצעוק:"חבר'ה, לצאת מהבתים,יש אליפות!!!" (זה יוצא בערך חודשיים אחרי חגיגות האליפות,אבל מילא?).
טכנאי דיגיטאל:"איזה ערוצים אתם לא רואים כאן בדיוק"?
אני:"את כל הערוצים שאני רואה, בקיצור. רק את שישי עם מיכל וערוץ המדע הבדיוני מצליחים לקלוט אצלי".
טכנאי:"ואיזה ערוצים לא"?
אני:"כל החשובים,נו. ביבי סי פריים, בי בי סי ניוז, סקיי וורלד,סי אנ אנ..."
טכנאי:"ילדה,איפה החיים שלך?!
"
-טכנאי מתקן לי את הבעיה בטלוויזיה-
אני:"יופי. ורק שתדע לך,שזה אחושלוקובי מיידן בושה בשבילכם,שלא קניתם את העונה החדשה של "הכי גאים שיש" בדיגיטאלי".
הוא:"נו,גם את רואה את זה"..? פפפ (נשיפת בוז עצבנית כזאת של, מה יש בבריאן שאין בי?! הא?! אה?!).
אני:"גם. למה מי עוד?"
הוא:"אשתי. היא פעם הושיבה אותי לראות את זה יחד איתה."
אני:"תסיק מסקנות ותלמד לקחים".
אני מה זה שונאת שבספר מחזור פתאום מחליטים שכל הבחורות שלובשות בגדים שאיכשהו מזכירים את קרי בראדשו (ע"ע העגילים שלי,העקבים שלי, ומחלת הנעליים שלי בפרט), הופכות ישר ל:"שינקין בשבילה הוא הבית השני".
א.אני לא קונה בשינקין. נהפוכו,אני אפילו שונאת את שינקין, זה הווי החיים הכי מזעזע והיפי שאי פעם נתקלתי בו. אני שונאת שנאת אמת כל מה שמריח,נראה,ובטעם של שינקין. על ככר המדינה כבר שמעתם?
ב.גם ואם הייתי מסתובבת בשינקין. מאיפה לכן לדעת? 
מה,אתן עוקבות אחריי?
ג.ואם עקבתן אחריי (באמת כל הכבוד על ההתמסרות לפרוייקט הכתיבה בספר מחזור),מה אתן מנסות להגיד בזה? שאני שטחית,רדודה וכל מה שיש לי בראש זה רק כמה ס"מ יש על העקב האחרון של גזית הכולל רצועות זמש ופרחים רקומים מתחת לזכוכית? ואתן באמת חושבות שאת זה אף אחד עדיין לא יודע עליי?
לכן ישר איך ששמעתי "שינקין", בחמשיר הראשון שכתבו עליי:"לא,את השני".
"אבל עדיין לא שמעת עד הסוף", ובתגובה:"את השני יא קיקיונית מהלכת על נעליי פיאטים, את השני!!" 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
