אתמול ישבתי מול הטלוויזיה בערב, רואה את מנג'ר מנצ'סטר יונייטד,אלצ'קו פרגוסון, לועס 6 מסטיקים בבת אחת, מהלך מצד לצד, הוא לא רוצה לעוף ממפעל ליגת האלופות. חיכיתי, כמה שחיכיתי. בסוף, בדקה התשעים, פורטו השוו. מנצ'סטר עפה מהמפעל. רציתי לצרוח כל כך חזק עד השמיים,אבל מכיוון שהשעה היתה כבר חצות, הסתפקתי בלנשוך את שפתי תוך כדי קפיצות שמגיעות עד התקרה ופרכוסים שנראו מדאיגים למדיי מול המראה. מסתבר ששמחתי יותר מידי, כי השפתיים התנפחו ודיממו לי רבע שעה אחרי התפקיד האורח כשק החבטות הזמני שלי. אבל לא נורא, העיקר שמנצ'סטר מחוץ למפעל, טפחתי לעצמי על השכם. אני אחלה פרנצ'סקה-פרנצ'סקה.
היום אמא העירה אותי בתשע, ניסיתי להסביר לה שיש החמרות,שביתה,בלאגן, מתחילים בעשר, באמא'שלי נו, אבל היא רק צעקה עליי שאני לא גרה באילת,או בקריית מלאכי, וזה בערך הזמן (אבאוט טיים יענו), שאני אתחיל להגיע למקום הזה. בסוף קמתי בתבוסתנות, ואחרי הוראות תדרוך והסברה איך מגיעים לבית ספר מאנשים סוררים ממש כמוני עם תיק על הגב (מישהו זוכר איך מגיעים לשם בכלל?) עמדתי בפתח השער. ביד אחת פלאפון,ביד שניה דפדפת ריקה, ובמעלה גופי ראש פרוע ועצבני, שמוכן ומזומן להטיח את עצמו ליטרלי בכל מי שינסה להתקרב.
"את לומדת פה"? שאל אותי השומר בספקנות.
"כן", עניתי בהחלטתיות. זה בדיוק מה שאני עושה פה.
"פשוט...לא ראיתי אותך לפני כן", הוא פתח לי את השער. לעזאזל, ואת כל שאר ה800 תלמידים אתה מזהה כבר? וואלה? איזה יופי, אז מה אתה עושה בתור שומר בית ספר? לך תדקלם את דפי זהב אצל דודו טופז או משהו כזה. רד לי מהגב,גאדמיט.
למזלי, אני יושבת ליד גבר-גבר בשיעורי אנגלית שמנעים את זמני בבדיחות ודו-משמעויות של ילדים בגן שמחה, אבל יחסית לשיעור אנגלית, אני מוצאת את זה מעניין ואף משעשע. החזקה שלו היום היתה בדיחת ה: fish fish garden.
"מה זה"? שאלתי בחיוך,מוכנה לפאנצ'ליין. הוא חייך בערמומיות והסביר לי:"דג דג גן!"
סיכמתי לי ביני לבין עצמי שאולי עדיף שאני כן אופיע לבית ספר עד הסיום המיוחל, כי זה לא כל כך נורא שיש את המצחיקול הזה לידי, ומשום מה,ובאמת שעוד לא הבנתי למה, הוא בוחר בעקביות לשבת ממש לידי. מצד אחד,הוא מונע ממני להרדם, מצד שני, המורה שלי צורחת עלינו בעקביות להמשיך את השיחות האלה בחוץ, ומצד שלישי, אני באמת זורקת עליה ***.
ועכשיו לפינת התסכולים היומית שלי (כי עד עכשיו הקטע הנ"ל היו פיור הפינס מתפרץ מהול בחדוות אנושות מעוררת התרגשות, ולמען הסר ספק,לא בחרתי את המילים שאמרתי כרגע, סתם חיברתי מילים אופטימיות וניסיתי להבין איך זה יוצא. לא רע.).
היום יש לי את הקורס במתמטיקה. אלוהים,אני כל כך לא רוצה ללכת לשם. אני באה תמיד בהרגשה של:"אולי הם מפגרים אבל אופטימיים",כשלמעשה הם מפגרים. נקודה. המורה עכשיו מלמד אותם לעשות מכנה משותף, והבחור שישב לידי שבוע שעבר כתב:"מחנה משותף",ובהנחה שהוא לא מורעל צופים, מדובר פה בטעות קריטית לדעתי. עוול ראק לדהטי.
אך הלוואי,והלוואי וזה היה נגמר בשגיאות כתיב. משום מה קובץ האספסופים והאמהות חד הוריות לעתיד הזה חושב שיש לו משהו חשוב להגיד לציבור,ומשום מה,הוא חושב שהבמה היא שיעורי עזר במתמטיקה. השיעורים שלנו מתנהלים כאילו אני מינימום בהייד פארק, מידי פעם עולה פרחה על השולחן,צורחת דברי טעם ותובנה אנושית מזעזעים (נוסח:"כפרה על יהודה לוי אפרת בוימפלד העקומה יאללה בית"רוש מלחמה!!"), ומיד מעיפים אותה הערסים ועולים בעצמם לסנגר על הצד השני של המטבע (:"אפרתי את כוסית חולהההה עלייך נשמה יאללה הפועל חיזבאללה!!") וחוזר חלילה. המורה, חס וחלילה, לא ישתיק אותם בעזרת איום על שיעורי בית,יסביר להם שהם פה בשביל לעבור בגרות חשובה,או אמן עלינו,ירסס אותם באוזי קטלני, הוא פשוט יעמוד ויצית את הסיגר שלו,זה שיש לו ריח של גללי פרה מגולגלים היטב במוסף הספרות של "הארץ" ויפריח עיגולי עשן שיגרמו לי לרצות להקיא את קרביי, שרוקדמות סמבה גם כך לנוכח האינטיליגנציה המירבית של כל הכתה. בקיצור, הבנתם נכון, אני מצפה בכיליון עיניים לשיעור המחורבן הזה. בחיי שכן.
אבל אין טעם שאני אתבכיין היום,כי בגדול, קרו שלושה דברים שהם בגדר אבנ ידרך להמשך חיי כאפטאון לונדון בירד:
1. קיבלתי. לא,לא מחזור,את הפטור מהצבא. הוא לבן כזה, עם חותמת של איציק מור. אני חופשייה ליסוע לחו"ל מתי שרק בא לי. זה נשמע כל כך סוריאליסטי שזה יוצא לי מהפה (או מהאצבעות,פור דאט מטר), שכן אני טיפוס די ארצישראלי מסור ואוהב שיגונן על מדינתו בחרף נפש אם איזה אידיוט יתחיל איתי שיחה במטרו ויתברר לו שאני מישראל, מצד שני, אפילו אני כבר רגילה לצביעות שלי,ומצד שלישי-אל תטרחו לשנוא אותי, מקומות העבודה שאני אפנה אליהם בישראל בעתיד יעשו את זה בעצמם. בכל מקרה, אני לפחות מרגישה את ההקלה שבלדעת שלפחוץ הציר הזה במכונת הדמיון שלי לעבור לאשטון גרוב עובד בצורה משומנת.
2. אבא משך מהקופת חיסכון שלי כמה אלפי שקלים. לא יודעת כמה,בערך 20,לא בדיוק. כמובן שהקמתי מהומה ענקית, כולל זריקת חפצים קהים על הקירות (חץ,מטרה,לוגמת מהמיץ פטל דיאט שלי בידיים רועדות,אל תשנו נושא), אז אבא הסביר לי שזה כולה הלוואה,ושהוא יחזיר לי אותה.
"איך?מתי?למה?כמה"? שאלתי בבת אחת.
"כשתצטרכי". מתי אני אצטרך? אתה יודע בכלל. הסברתי לו שבאוקטובר בערך אני מתכננת ליסוע לאנגליה לפתיחת הליגה של שנה הבאה. "עליי",הוא חתם לי על היומן של גיא אריאלי. הבטחה מאבא זה הבטחה. טיול ממומן?-צ'אקד.
3. השבוע אני הולכת לפתוח חשבון בנק משלי, כאילו,ממש משלי,מה שאומר שאני אוכל למשוך כסף (שלי) מכרטיס אשראי (שלי) לקנות את הנעליים המנומרות שראיתי בככר המדינה (שלי. סתם, מה שלי? אני לא איזה ענבל גבריאלי או משו בסגנון).
להסברים: אבא משך לי כסף מהקופת חיסכון (זה לא דה ז'ה וו, חבר'ס). למה? אתם בטח שואלים. בטח,בטח הוא נכנס לחובות כלכליים ואנשי החרב שלו החליפו את הנשק שלהם לקופסאות שימורים עם פיות מחודדות, בטח אין להם מה לאכול, בטח פטריק ימכור את גופו למדענים בעיראק. אבל לא. מסתבר שאבא קונה עם דוד בל דירה בהונגריה. שזה,כמובן, מראה לי היגיון בערך כמו שרון איילון על מסלול הדוגמנות,אבל עובדה, גם זה קרה. את הדירה הוא מתכוון להשכיר, סטודנטים ישראליים שם כבר מעוניינים בה. ואני שואלת:"ראית אותה בכלל?"
והוא עונה:"פרנקי,תפסיקי להיכנס לקטנות".
הבנאדם מוזר. באמא'שלי מוזר. קולטים עליו אבא'שלי.
היום ארסנל נגד סלטה ויגו. אנשים, כפות ידיים למעלה למעלה, קדימה בלאגן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
