אני באוטו. הפלאפון מצלצל. זה אלכס. אני לא אוכל לענות (כי אני באוטו, הא, שכחתי להזכיר שאני גם נוסעת בו תוך כ?). הצלצול מפסיק. הצלצול מתחיל מחדש. אני עדיין באוטו. אני עדיין לא עונה. מעניין מה הוא רוצה ממני, אבל אם הוא מתקשר פעמיים,אז או שהוא הולך להבריז לי מהתוכניות שתכננו להיום בערב, או שהוא הולך להביא איתו כמה ילדים שנדבקו לו לרגליים בדרך חזרה מהעבודה שלו (הוא עוסק בעבודה נחשקת אחרי הכל, הוא הבחור שעובר בSEGA CITY של המשחקי וידיאו), בכל מקרה, זה הולך לצאת רע. אז כשיצאתי סוף כל סוף מהאוטו הרמתי אליו צלצול לראות מה פשר ההתעלקות המאסיבית.
"תשמעי....רועי יכול לבוא איתנו"? הוא ביקש בנימה מתנצלת.
בסדר. הסכמתי. זה לא שאני ורועי שונאים אחד את השני, זה פשוט שאנחנו טיפוסים שונים כל כך. אני אוהדת הפועל,הוא אוהד מכבי, אני אוהדת ארסנל,הוא אוהד מנצ'סטר יונייטד, אני יודעת כיוונים, הוא לא.
אז נסענו לנאפיס שלושתנו, שמחים וטובי לב (חוץ ממני. הייתי שמחה, אבל טובת לב? אתם יודעים יותר טוב מזה...). באמצע הנסיעה התוודה רועי נרגשות שהוא לא יודע צדדים. בכניסה לנאפיס ביקש מאיתנו הבחור עם הספיקר והרמקול והסמארטר ושאר החוטים והאוזניות שיוצאים לו מכל מקום בגוף כאילו הוא מינימום מחבל לעלות למעלה לצד ימין, שם יש מקום פנוי. עלינו. חיכו לנו שם (אולי במיוחד,אולי לא, בעצם סביר להניח שלא, אבל שוב, תנו לי להרגיש מלכה) 4 מלצרים שיידעו אותנו:"כל הקומה פנויה, שבו איפה שבא לכם".
"בא לנו בצד ימין", הודיע להם רועי החלטית, ונכנס בסערה לצד שמאל.
"אממ...זה צד שמאל"
, הסבירו לו המלצרים. חה.
זה מטריד. זה מטריד כי רועי בקורס טייס. בקורס טייס כיוונים זה דבר קריטי. אתה יכול לפנות ימינה במקום שמאלה ולהגיע לערב הסעודית,ואז לא תבין למה טילים מנסים להוריד אותך. אבל לא רק טייסים צריכים לדעת כיוונים. איך הוא ילמד את השעון לזיהוי כוסיות? ("כוסית חמה בשעה "14:00).
רועי ניסה לשנות מהר נושא. התחיל לדבר על איזה חבר שלו שנסע לפני הגיוס לאיביזה.
"וזה עלה לו כלום כסף! וזה היה בחודש מאי! אה...אוגוסט! לא...דצמבר...ינואר!"
"יולי,יוני!"
קפצתי לו למשפט. וואלה יופי, גם חודשים הוא לא יודע.
ומכאן הכל ברור:
רועי:"אז מה חשבת לעשות בשירות לאומי"?
אני:"או הוספיס,שזה חולים סופניים, או טיפול בילדים מפגרים".
רועי:"מפגרים"?
אני:"כן, ללמד אותם כיוונים ימין ושמאל ואת חודשי השנה".
אלכס:"לי ולפרנצ'סקה הולך להיות ילד".
אני:"תאומים. ונקרא להם ימין ושמאל".
אלכס:"הדבר הראשון שנלמד אותם זה כיוונים".
אני:"וחודשים, שידעו מה התאריך יומהולדת שלהם."
רועי:"אכלתי פעם סרטן. זה ממש טעים".
אני:"או ממש ממאיר".
אגב,בחור בגודל של רובוקופ שירת אותנו. וואו. הוא היה ממש גדול. עם ממש מלא שרירים. הפליאה הראשונית שלי היתה שהדבר הזה גם יודע לכתוב (ראיתי במו עיניי זאת), אבל משם אני הייתי צריכה לקחת את המושכות לידיים כי רועי ואלכס פחדו לדבר איתו שמא הוא יתן להם בוקס. למה הם חושבים שאדם יתן להם בוקס ללא סיבה?-ז"א,הם אומנם מעצבנים,אבל לא עד כדי כך. בעצם,כן. כשחושבים על זה, הם כן.
מחר מתכונת בסוציולוגיה. ואני לא יודעת כלום. מחרתיים מתכונת באזרחות,ואני עדיין לא יודעת כלום.
אוף. שיגמר שיגמר שיגמר.
ומפה, אני אפסיק לכתוב. אני לא מבינה מה הפואנטה במילא. עם פוסט או בלי פוסט,אתם בכל זאת תתנו לי כמות תגובות כמו למאמר של שמאלני מתייפיף בוואלה!.
טוב. בוא נעשה הסטוריה. אם אנחנו עוברים את ה300 תגובות אני מביאה לכם פוסט ספיישל. ולפני שאתם שואלים,כן,זה שוחד. בוא נעשה מחירון:
300- פוסט ספיישל מצחיק קורע וכפרתי כמו מושמוש וכ'ו וכ'ו
400 - אני מחלקת לכל הקוראים הקבועים שלי פרו.
500- אני עוזבת אתכם במנוחה וסוגרת את הבלוג.
יאללה 300 מלחמה.