ברגע שאת יוצאת לעולם האמיתי,ומבינה שישנם דברים שצריכים להעשות כגון עבודה,כביסה, סידור החדר, אנעראף,מקלחת, את גם עושה לעצמך "ריאלטי צ'אק",וברמה הכללית, מחפשת את הדימוי העצמי שלך בנרות.
ברגעים כאלו את צריכה להראות אופי. את צריכה להראות שאת יודעת שאת שווה משהו, שאת יכולה להתמודד עם התיק החדש שניצב בפנייך. ריל לייף.
גם אם תנסי לקבל עבודה בלשכת עו"ד משגשגת אמא שלך, שתזכה לשנים ארוכים ומאושרים,כפי שאת מכירה אותה, תהיה בטוחה שיקבלו אותך. אגו-בוט מטורף כשזה מגיע לבת שלה. כשתקבלי את הדחייה מן הלשכה, היא תספר לכולם שהיית כ-כ-ה קרובה, מן הסיבה הברורה,שהיא בטוחה שהבת שלה היא הדבר המוכשר והנפלא ביותר במזה"ת בערך מאז שהם המציאו את הגלגל, או, אם תרצו הגזמה פרועה, מאז ששמעון פרס נכנס לסצינת הפוליטיקה הישראלית.
אמא שלך עוד לא החליטה מה יותר פשע לאנושות- שהאינטלקטואלים יחמיצו כישרון ומוח חריף כמו שלך ביניהם, או שסצינת האופנה הבינלאומית תפספס יופי נשגב שכזה, כולו על טהרת בית משפחת אמא-של-פרנצ'סקה.
ובגישה בריאה ונפלאה זו, תשלח אותך אמא שלך לעולם האמיתי,תדחוק בך לצאת מן הסינר שלה, שגם ככה עלה במידה מאז שהיא התעברה איתך,כך היא טורחת להזכיר לך לפחות פעמיים ביום,כולה גורמת לך להאמין שאת ה"ברבי מאליבו" של טוייס אר אס, ואח"כ את מוצאת את עצמך הופכת אנשים ומנסה למצוא את הבורג הרופף שלהם, כשאת מבינה,ש,מה לעשות? -לא כולם סוגדים לך. פשע אנושי,איי טל יה.
כמבוקש, באי-רצון מוחלט נכנסתי הבוקר לג'ינס מחמיאים ומפרגנים בערך כמו העצות והביקורת הבונה של ריקי לייק על האורחים שלה,חולצה שחורה פשוטה, ונעליים שטוחות. בעיה עיקרית היתה לי עם הנעליים השטוחות. פרנצ'סקה, הידועה במגה פלטפורמות שלה ותסביך ה"אני-חייבת-להיות-גבוהה-מכל-נקבה-ברדיוס-100-מטר-הללו",נאלצה ללכת בנעליים שטוחות. הרגשתי כאילו כרתו לי חלק מהגוף.
איך שנכנסתי (ולא זיהיתי את הבוסית שלי לעתיד,בתקווה,ספתח לא מזהיר,וזה באנדרסטייטמנט),הגישו לי את התפריט ושלחו אותי לשבת עם עוד מתלמדת במקום, שלשמחתי,היתה יותר מתוחה ממני. היא היתה מתוחה כמו גומי,לחוצה כמו טמפון,ומיוזעת כמו זינאדין זידן אחרי רבע שעה משחק, בערך הזמן שלוקח לו עד שהוא מתחיל להתמוסס מול עינינו ולטפטף איברי גוף לא חשובים מגופו. היא הסתכלה עליי בחשש של:"את לא הולכת לגנוב לי את העבודה,נכון? את לא הולכת לנשוך אותי? בבקשה אל תנשכי אותי!!!" אבל מכיוון שהיא היתה נטולת פוזה פאשצתית (שזה כמו פאקצתית, רק שעם הש' זה:פרחה שמנה וצעקנית),ואפילו בעלת גוף לא רע בכלל וגם פנים שלא בדיוק סבל לראות, התחלתי איתה בשיחה. היא שמחה מאוד שאני לא אבוללה, ושאני לא הולכת לבתר את בני משפחתה, השתחררה מעט מכל השרירים המכווצים שלה, והנעימה את זמני בחצי שעה הראשונה. במקום היה רק מלצר אחד. יאיר. הוא לא הראה התעניינות מינימלית בשתי הבחורות שישבו וצחקקו להן בשקט שאקורדינציית הידיים שלהן שווה בערך לכישורי הזמרה של בריטני ספירס, קל וחומר אותן פרגיות חינניות לא בדיוק התרכזו בבחור עם המבט היהיר כולו אני-בעל-הקניון-הזה-אוביי-מיי-סיינג, שבסופו של יום,הוא סתם עוד מלצר שעושה טיפים פה ושם, ומלקק לאחראית משמרת.
בשלב זה נכנס למסעדה עוד מלצר שברפרוף עין ראשוני קיטלגתי אותו כערסון-בלתי-מזיק. המשכתי לתקוע מבט עצבני בתפריט ה"פאקצה בשמנת ורוטב קזינו" שלי, כששמתי לב שהוא ניגש אליי.
"היי,אני דן",הוא הושיט לי את היד. האינסטינקט הראשוני והחולני של שפחתכם הנאמנה היה להגיד לו :"מזל טוב. איך הגעת למסקנה הזו? לבד,או שעזרו לך? האם ישבת עם כל חבריך הצ'חצ'חים על הברזלים מול הקיוסק של ששון בשכונת כפר שלם ודנתם על זה בתרבותיות מנומסת והגעתם לזה ביחד? או שמא נסעת להודו לחפש את עצמך ומצאת שאתה...דן"? כמובן,שלא אמרתי לו את זה. א) כי זה לא רעיון טוב לקבל באן {הרחקה} מהקניון הזה לכל החיים, וסניף ארומה הזה בפרט, וב) כי כשהרמתי את מבטי לאט לאט לכיוון פרצופו של הבחור,הוא התגלה כדי נאה. אני לא אומר חתיך. לא משהו מעלף. חזיות אף אחת לא תזרוק עליו (מהסיבות הנכונות), אבל חמוד. בהחלט חמוד.
הוא הציג את עצמו כה"מלמד שלי בהתלמדות שלי"(?),ואני די שמחתי.
הוא הסביר לי את הקופה,ושלכל מלצר יש מספר משלו.
"אני לדוגמא, 7", הוא הקיש 7 על המקלדת של המחשב, ותוך כדי הסביר לי כל מה שאני צריכה לדעת על פתיחת חשבון של שולחן.
"עוד שאלות"? הוא שאל אותי בסוף.
"אה...כן. אני יכולה לבחור את המספר שלי לבד"? 
"בעיקרון לא, זה המספרים הפנויים. למה?" הוא התעניין.
"הא,לא משנה,בכלאופן רציתי את המספר שלך" (במקום 20 דקות וכבר רוצה להשתלט לכולם על החיים).
"את המספר שלי"? הוא התקשה להבין למה אני מתכוונת, ולמה אני לא לובשת לבנים ומקבלת תרופות צבעוניות,שהן לא אמ אנ אמ.
"כן. אני רוצה מספר 7. אני רוצה פירס".
"רובר פירס!" 
הוא היה מבסוט ווידא שאני רואה כדורגל. כן. שאל אותי איזה קבוצה אני אוהדת בארץ. הפועל ת"א. שרופה. הוא נתן לי את מבט ה"עלייך אני כבר לא אמליץ לאחראית משמרת שלי", ואמר: "או,קיי.................חזרה לעבודה".
הלקוחות הראשונים שלי היו שתי אמהות עם שני תינוקות.
"הא! מי יפה? מי חמוד? מי מושלם? מי עושה את אמא גאה?! מי יתקע גרעפס על הזפטה הראשונה שאני אכניס לו לגב? מי? מי?" שאלה את השאלות הקשות הללו אחת מהן,שמסיבה שעוד לא ברורה לי לבשה משקפיים ענקיות באמצע הקניון ודיברה לעגלה שלה. הן אכלו קצת, ואז בחורה שעברה ליד העגלה של אחת האמהות,הזיזה אותה מעט, והתינוק התעורר והתחיל לצרוח האלה-מי-הפריע-את-מנוחתי כאילו הוא דב גריזלי באמצע הפאקינג קור ושלג באיסלנד. יותר גרוע, כאילו הוא נתנייתי באיסלנד. "אוי,לא,אוי,אוי!כן,אני יודעת שאתה כועס בובון שלי...". כן. שאלה יהיו הדברים ממנו הוא יכעס. רק שלא יכעס מזה שאני הולכת חצי קניון ברגל לאיזה חנות מסריחה להביא למישהי את האוכל שלה והיא נותנת לי 2 שקל טיפ. רשת אפריל סאק. אמן ישפריצו לה בושם לעיניים.ישפכו לה מייק אפ על הנעליים. ידרסו לה את הפנים (מה? גם דברים כאלה יכולים לקרות ברשת אפריל).
הלקוחות השניים שהיו לי זה זוג. היא נראית כמו טנק קבוצתי של סיירת, או מקסימום של כמה חי"רים נכבדים, עם תלתלים ליפתיים בלונדיניים,והוא צנום,גמד,מזוקן,כולו כרגע-חזרתי-מהודו-תריחו-אני-עדיין-מסריח-מקטורת-סניף-סניף. הוא שתה בירה, היא בלסה. באיזשהו שלב הם הזמינו אותי לשולחן שלהם, לעוד משהו שנראה כמו בקשה מטומטמת של הבנק לעוד רוטב וינגרייט,או אלף איים,או סלסה מוקפצת לסלט של הטנק, אבל השדוף הציג עצמו כתסריטאי,או בימאי,או סרסור,משהו בסגנון, ושאל אותי אם אני מודעת לעובדה שאני נראית כמו שחקנית קולנוע צרפתיה.
עכשיו,אם הייתי "אוף דוטי",בטח הייתי עונה לו:"אני שחקנית קולנוע צרפתיה. אני פשוט עושה תחקיר על מלצרות כאן בארץ. על מלצרות ועל אנשים מכוערים במיוחד. רוצה להיות הרי-סורס שלי"? אבל הייתי און דוטי, ולכן חייכתי ואמרתי תודה. בשביל זה קראת לי?-תישרף.
כל אותו הזמן הזה, דן היה נורא נחמד וטוב אליי. מידי פעם כשעמדנו אחד לצד השני הוא רפרף בידיו על כתפיי, נגע בידיי קלות, אמר לי שהוא גאה בי על כך שאני לא מקללת על היום הראשון שלי (אם אלה הקריטריונים,עם קצת מאמץ אני מתקבלת לשם סופית), ובסוף הודיע לי שאני יכולה ללכת,וצריכה לחזור לעוד משמרת התלמדות ביום ראשון. ושהוא, כמה חביב, יתלמד אותי שנית. שמחתי. כי נראה לי שדן מחבב אותי. לא חם עליי או משהו כזה, אבל מפרגן לי מילצור לצידו. למרות שלא היה מפריע לי כ"כ שיחבב אותי גם ברמת ה"תעשי-לי-ילדים-אחות-שלי-הגיבורה". אבל הוא ניסה בדרך מתוחכמת לברר אם יש לי חבר, וגם התחיל לצייר לי את התפריט ולצחוק איתי מעט, מה שאומר ש...נו. בוא לא נמריא עם הציפיות לשמיים.
אני באמת רוצה את העבודה הזאת,כבר אמרתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
