המצברוח די שפוף ביומיים האחרונים. אולי הוא ישתפר, אם וכאשר אני אקבל את העבודה בארומה, או שאני אמצא משהו מגניב ומובטח בתחום העבודה, או שקובי פרץ לא ינחה את אקזיט באולפן סגור עם משקפי שמש, אין לי מושג, מה שיבוא קודם.
אמא שלי תמיד מזכירה לי ש"אף בנאדם אינו אי". ובכן אמא, ספרי את זה לאילנה אביטל. מכל מקום, היא טוענת שזה מצברוח עגמומי למדיי שנובע מתסמונת פוסט-תיכוניסטית כי אני עכשיו מצאתי את עצמי בצומת דרכים, שחברים וחברות שלי לא צריכים להתמודד איתה, משום שהם כבר אוטוטו עולים על המדים. ניתוח חביב. מצד אחד היא למדה רפואה, ולכן סביר מאוד לקחת את דבריה ברצינות, מצד שני, הרפואה שהיא למדה כללה יותר עיסות אקריל לבנבנות והרכבת תותבות, ופחות פסיכיאטריה ובריאות הנפש.
אז היום אני מפנקת את עצמי במסעדת מילאנו יוקרתית עם שירנסיטה, האישה של חיי (חוץ מלאטיסיה,ז"א)(הא,ואמא. גם אמא), ואח"כ אנחנו נלך לראות שרק 2. אני חושבת שמגיע לי. לי מגיע. כן. להורים שלי לא. בזמן האחרון לא היה ערב אחד שלא יצאתי לבילוי כזה או אחר, ואל נא נשכח שהם אלו שבסופו של יום, מכניסים את היד לכיס ומממנים לי את כל חיי, מהרגע שפרצתי בסערה לאוויר העולם וצרחתי נשמתי עד שניקו,האכילו,שטפו ועטפו אותי בשמיכת דונטלה ורסאצ'ה 100% כותנה.
והיום הגעתי למסקנה גיאונית כמעט כמו הקיום של תוכניתו החדשה והמרתקת של שגב משה מבחינתי, והיא בלתי ניתנת לעוררין- עיתונאים עושים ספרות טובה יותר מסופרים. זה בדוק. זה חתום. זה מוכח כמו קריטריון האנאלפבתיות של מנחי אקזיט, שאם תחטוף להם את הפתקיות נוטס, תגלה שציירו להם את מה הם צריכים להגיד (מה ציירו להם שם,גאדמן? פורנו רך?), בכלאופן, לא יעזור בית דין, בניגוד לשאר הסופרים שמתמקדים בעקשנות תמיד בנושא אחד (אין דבר כזה ספר של ג'ון גרישם בלי משפט, ורצח,ואונס, ופרקליט צעיר ונחוש כשלצידו מככבת צעירה בלונדינית וכוסית, ובמקרה המגוון ביותר, צעירה אדמונית כוסית, אליס מאנרו תפטפט ללא הרף רק על פמיניזם,ונשים,והכל מנקודת מבטה של ואגינה מתוסכלת,על דוקומנטריה אני אפילו לא אתחיל), ורק עיתונאים מפולפלים וחריפים כמו דייב בארי וניק הארנבי מצליחים לתמרן בין הכל. הם כותבים על הכל, מפנטזיה ,כלה בספורט ורומאנים דביקים כמו גופה בעל הקימורים האינסופיים של נינט טייב כל פעם שרן דנקנר מניח את מבטו הספק אוטיסטי ספק מקסים על דדייה הנשפכים לכל חלקה טובה באזור ת"א והסביבה.
אני יודעת מה עוד חסר לי. כדורגל. עזבו אתכם מיורו, עם כל הכבוד לנבחרות,ויש כבוד, בערך מהנקודה שצרפת עפה מן הטורניר היבש ביותר בהסטוריית היורו מאז שלמדתי להגות את הצירוף:"אמא,אבא,כסף", המפעל הנ"ל מעניין אותי בערך כמו שאת נעמי קמפבל מעניין שלום עולמי. עוד חמישה שבועות למנייאק, עד תחילת הפרמיירליג. וגם אז, העונה לא תהיה קלה ומלבבת כשצ'לסקי מתחמשת בכל כישרון עולמי שהוא לא טו-אוברייטד.
חזרה לרחמים העצמיים שלי: אני מודה לאמאבאח שלי, שגידלו וטיפחו אותי והקשיבו בקשב רב לדבריי כל חיי,ואז הסבירו לי בנימוס שאני בלונדינית,לכל החברים והחברות שלי (כל ה-4. ממש כולם) שאכפת להם ממני בערך כמו שלי אכפת מהפרעות האכילה של התאומות המעצבנות ביותר על הפלאנטה (בהנחה שהאחיות צביק אינן תאומות)- תאומות האולסן, מרי-אשלי וקייט (או...משהו בסגנון), אני מודה לפשושון, שאתמול, כשהייתי במצב נפשי רגיש ומעורער, השתין לי על הניין ווסט החדשות, אני מודה לקובי פרץ ששם משקפיים כשהתארח באקזיט למרות שהוא היה באולפן סגור וממוזג, כי ככה ראיתי פחות מן הפנים העיראקי-שיק שלו, אני מודה לצמד ה"ראפרים" או בתרגום חופשי, תימנים שלבשו בגדים רחבים במיוחד מרשת "מתאים לי", עשו קולות של סקאדים למיקרופון ובהתרכזות אינסוף בצעו גרסא איטית אך נחושה של ריקוד הציפורים. ולבסוף ,אני מודה לכם, שאתם עדיין סובלים אותי.
זה היה פוסט ומשעמם. ומתסכל. אבל אני יכולה להתנחם בעובדה שבמילא אתם לא קוראים אותו ורק עושים תחרות "ראשונ/ה!!!!!!!!!!!" (יש איזה מענק כספי על המעמד שלא הייתי מודעת אליו?),
בברכת "חיי הם סבל מתמשך מסיבה לא ידועה", פרנצ'סקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
