לא,האמת,אבל הרייטינג התחיל לצנוח כי לא התעדכנתי,אז הייתי צריכה לעשות משהו בנידון.
לא קיבלתי את העבודה, אבל כן קיבלתי המלצה להיות בובת פלסטיק בחנות בגדים,שם אני מתאימה כמו שני מצנחים קשורים לחזה של מורן איזנשטיין. חבורת מלצרים חרמנים שחוץ מלאנוס אותי במטבח עשו כבר הכל, הסבירו לי בסבלנות ואיטיות, שאני יותר מידי עדינה,שברירית, צפונית, ולבושה בבגדים מאוד לא מתאימים והרבה יותר מידי יקרים בשביל להיות מלצרית.
"לכי תהיי...מוכרת בבגדים... אנעראף, שחקנית,דוגמנית..."
"לכי תלמדי מדעי הרוח וה...אממ.אה.."
"את עושה לי מסאז' ב500 שקל"?
הם סילקו אותי בעדינות, בתוספת :"אבל תני לי את הטלפון שלך, אני אתקשר להודיע לך מה המנהלת אמרה", ואיך שאני מכירה את המנהלת,היא בטח אמרה שיסלקו את הבחורה שלא פספסה אף לקוח ושפכה ממש על כולם מיץ תפוזים. לפחות אני יכולה להתנחם בעובדה שהפעם לא אני זו שהתפטרתי.הא. אבל תמיד יש את העובדה המבאסת הזו ש...אין לי עבודה! ! !
ואם להצביע על דבר אחד טוב שיצא מההתלמדות הסו-קולד-מסריחה-בטירוף הזו, היה זה דן. הפעם, כבר חכמה ומחושלת, באתי במטרה ברורה- לגרום למנהלת לחפף אותי בעדינות,זה א', וב' ואפילו יותר חשוב- להשיג את דן. יותר מידי אתגר לא היה בזה. לאמיתו של דבר, חוץ מלעמוד כמו עץ זקן ולבהות בחלל האוויר הרבה לא הייתי צריכה בשביל שכל החושים שלו יקהו אוטומטית ברגע שאני מעבירה יד על שיערי הזהוב.
"הווואו,תראו מי באה", הוא קיבל פיק ברכיים כשנכנסתי למטבח לשים את התיק בארון.
"היי", אמרתי בקונקרטיות והתכופפתי להרים מגש. הוא עקב אחריי בעיניו, וכשיצאתי משם,הוא יצא בעקבותיי. התיישבתי עם עוד מתלמד ומתלמדת ולמדנו את התפריט, וכעבור 2 דקות דן כבר התיישב לידנו ואמר :"שלום כתת לימוד ארומה",ובהה בי. חייכתי. מה אני יכולה להגיד כבר? "שלום בחור שזוכר את תווי הישבן שלי יותר טוב מאשר את תווי הפנים שלי"?
התחלנו עם העבודה. לי הלך חרא. הוא ראה שהולך לי חרא, אז הוא חיבק אותי ו עשה לי קצת מסאז', ואמר שיהיה בסדר (כמובן שאין לי ספק שהוא היה עושה את אותו הדבר בדיוק אם לא הייתי בלונדינית עם עיניים כחולות וג'ינס צמוד צמוד), ובפעם הבאה שבאתי למטבח, תפסתי אותם כבר על חם מלחששים עליי:
"נו,רוסיה אני אומר לך,תסתכל את הצבע שלה! את העיניים שלה! את השיער שלה!!"
"נו,רוסיות אני מכיר בעל פה,אין לה פנים רוסיות! ממש לא פנים רוסיות"
"גם לי לא נראה שהיא רוסיה",הוסיף דן, "אולי צ'כית או משהו כזה"? נכנסתי מהר בכדי להשאיר את הנושא חם,כי יכולתי לסמוך בעיניים עצומות על הגברים שיהפכו את הנושא מפרנצ'סקה לאיך צ'כיה עפו מן היורו.
"אני לא רוסיה", יידעתי אותם רשמית. כל הפרצופים הופנו אליי.
"אז מה את"?שאל הטבח ונרכן לעברי.
"צרפתיה. משני הצדדים". עניתי לו.
"האאאאאאה", עמדו הארבעה פעורי פה ובהו בי זמן ממושך. (דברים שרצו להם בראש: מסריחה, מוצצת, לא מורידה שיערות בבית שחי(דאמנ טרו!),סנובית, אנטישמית, חובבת רגלי צפרדעים, שתיינית, לא אוהבת לדבר אנגלית), "אחלה", הם חייכו אליי את החיוך הכי מלאכותי מאז הפעם האחרונה שמייקל ג'קסון חייך, דבר שאומנם היה לפני הרבה זמן,אבל עדיין.
דן רץ בעקבותיי כשלקחתי את ההזמנות, וברמה הכללית נגע בי באופן שלא משתמע לשני פנים, חיבוקים, דגדוגים, העברת יד על גבי וכמעט כל פעם שהלכנו ביחד,שזה די הרבה, הוא הוביל אותי עם היד על המותן. בסופו של דבר הוא הביא פלייארים ואמר שנלך לחלק אותם ביחד.
"בסדר",הנהנתי בעייפות, משוכנעת שזאת לא העבודה בשבילי. לא מלצרות. חבר'ה קדישא ולא מלצרות. ניקיון חדרי מדרגות ולא מלצרות. לעזאזל עם זה, אתם יודעים מה?-להיות מורה ולא מלצרות.
נשענו על הקיר וקשקשנו על דה ועל הא. מסתבר שנולדנו בדיוק באותו היום,בהפרש של 4 שנים. כה מגניב. מסתבר שהוא מכיר ידיד טוב שלי כי הם שיחקו ביחד באותה קבוצת כדורגל. כה נחמד. מסתבר שהוא ביקש את המספר שלי. כה צפוי.
כשחזרנו, הוא כרך ידיו סביבי ואמר לי:"אני יכול ללמד אותך את התפריט אם בא לך,יום שישי,בלופט,מה את אומרת"? הוא חייך מהשנינות העצומה שיצאה ממנו כרגע. אין. ענק. יצפאן. שמישהו יזמין את ארז-בן-הרוש או גלאי כשרונות אחר במדינה הזו, עליתי פה על משהו יופי-טופי-חומוסצ'יפסאייסקפה.
"אתה יכול ללמד אותי את התפריט אם בא לך,ביום שישי,בבית מלון", התקרבתי אליו וחייכתי תוך כדי הרמת גבה ונשיכת שפתיים. כן. זה דפינטלי מרתק בחורים וגורם להם להזלת ריר מאסיבית.
"פשש",הוא נראה המום ומופתע מן העובדה שאני גם מסוגלת לדבר. הטכנולוגיה הזו של היום,איי טל יה.
"לא כדאי לך!" התפרץ אמיר. "איך שאני מכיר את זאתי, היא תיקח אותך רק למלכת שווה ואתה תבזבז ביום מה שלא בזבזנו בשבוע הזה באילת". טוב. לפחות הבחנה דקה יש לו.
במטבח, כשנכנסתי לקחת שוב את ההזמנה האחרונה לאותו היום התלמדות שלי,הוא עמד שם.
"אז מה את אומרת על העניין ההוא של יום שישי? הייתי רציני." הוא שוב חיבק אותי בעדינות.
"כן,גם אני", חייכתי.
"את מזלזלת"? הוא הסתכל עליי ברצינות. חטפתי דה ז'ה וו לפנים משון, שכל פעם היה מתלונן שאני מזלזלת בו. חאלאס כבר, אחים גיבורים שלי,אם הייתי מזלזלת בכם לא הייתי עונה לכם כשאתם מדברים אליי,כמו שאני עושה ללקוחות. 
"לא. לא מזלזלת" הישרתי מבט ווידאתי שאני מסתכלת לו לעיניים. הוא חייך.
"אני הלכתי", הנחתי את המגש והוצאתי את התיק.
"אבל אני עדיין מרשה לך ללמד אותי את התפריט,למרות שאני לא חוזרת לפה" , קרצתי לו.
"אנחנו עוד נדבר",הוא חייך חיוך רחב.
ואכן דיברנו אח"כ. שוב. ושוב. ושוב. למעשה, ספירה מדוקדקת מעלה 40 אס אמ אסים שהוא שלח לי, פעמיים הרים אליי טלפון וגם התחנן לראות אותי באמצע הלילה. כמה נחמד וטוב לדעת שגם אותו הפכתי לחולה בנפש. זה מאמת את התיאוריה של אלכס שאני הורסת לאנשים את החיים בשיטתיות. למזלו, זה וייס ורסה, ועובד גם בצד השני.
הפעם אל תאשימו אותי:
-יש לו מלא שגיאות כתיב, וגיל 22 זה כבר לא ימבה של זמן והזדמנויות להתחיל ללמוד קרוא וכתוב.
-הוא לא יודע מילה אחת באנגלית, כולל "היי". לא. כלום. הוא בטח קורא לטלוויזיה "מקלט".
-הוא ליברלי כמו איש מערות שאשתו החליטה להכין סושי לארוחת ערב.
-הוא לא בשבילי.
אבא אמר לי שאם אני אלך לעשות שירות לאומי הוא יכניס לי בנוסף ל800 שקל החודשיים עוד כמה שאצטרך לחשבון הבנק ליצור לפחות משכורת מינימום. אני שוקלת את זה ברצינות.
עד כאן להערב, פרנצ'סקה,שוב מחוסרת עבודה, אך לפחות בילתה ערב מלא מסעדות וסרט נחמד עם שירנסיטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
