הגשם תופף נמרצות על האדמה והרטיב אותי לשד עצמותי. לא שזה הפריע לי במיוחד.
"כאן קבור דניאל ציפן,בנינו ואחינו האהוב."
הבטתי במילה האהוב בסלידה עזה. הדבר האחרון שהוא היה זה אהוב.
לפחות על ידי בני משפחתו.
יד כבדה נחתה על הכתף שלי ואחריה מטריה הוצבה מעל ראשי.
"די,תירגעי, עשית כל מה שיכולת. את צריכה לשחרר." אופיר אמר בקול רגוע.
"ומה איתך? אתה אפילו לא ניסית." הטחתי בו והישרתי את מבטי אליו, חומות כנגד ירוקות.
הוא נראה בדיוק כמוהו, רק שהוא מחוץ לקבר, ודניאל לא.
הוא גלגל את עיניו. "מטומטמת. את צריכה להיות אסירת תודה על זה שהצלתי אותך מטביעה, ובמקום זה את מתמרמרת ויוצאת עלי. תירגעי כבר."
"איך אתה יכול לומר דבר כזה?" שאלתי ופרצתי בדמעות." איך-איך-אמא שלכם בכלל העזה לבוא להלוויה-כשהיא זו שגרמה לה מלכתחילה?" השתדלתי לשלב את כל המילים למשפט רציף, אבל נחנקתי מהדמעות של עצמי.
"היא-היא הייתה מרביצה לו"- הוא ניסה להשחיל מילה אבל התגברתי עליו בקולי "היא הייתה מתעללת בו ומשבחת אותך כל הזמן!! איך היא יכלה לעשות את זה?!"
הוא שתק והשפיל מבטו לקרקע.
נשמתי נשימה עמוקה והתעשתי על עצמי.
חפנתי את סנטרו בכפות ידי והרמתי את ראשו שיסתכל עלי.
אותו מבט. אותן עיניים ירוקות מוזרות בעלות גוון בהיר מדי.
הברשתי את ידי בתוך שערו החום. "למה?" שאלתי בלחישה רפה.
"למה לא הצלת אותו,את עצמך האחר? אתם הרי נראים אותו הדבר. אתם מאותה ביצית. ראית אותו קופץ, ראית אותי קופצת אחריו. למה נתת לשנינו לקפוץ, והצלת רק אותי?"
"אם לא הייתי נותן לו לקפוץ מאותו צוק לתוך המזח הוא כבר היה מוצא דרך אחרת, ואת יודעת את זה. הוא היה טיפוס אובדני מאז ומתמיד, והוא הרגיש כאילו שאף אחד לא אהב אותו, או היה שם בשבילו.את יודעת איך זה אצל דיכאוניים קליניים. הם סגורים על עצמם." הוא אמר ותפס את ידי שהייתה בתוך שערו.
"מה איתי? אני תמיד הייתי שם בשבילו!" צעקתי וקולי נשבר.
"הוא היה מתאבד בכל מקרה." הוא לחש וצמרמורת עמוקה התעוררה בי. משכתי את ידי מידיו ופניתי אל הקבר.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו שם מתחת למטרייה שלו בגשם. אולי דקה,אולי שעה.
באד הריבים שלה עם סבתא שלי היא סיפרה לה שכשהיא היא הייתה ילדה ואמא שלה הייתה אחות באיזה בית חולים קטן ברוסיה,היא השאירה אותם שם בבית החולים שישגיחו עליה.
למרות שהיא הייתה בריאה.
לחודשיים.
פאקיג חודשיים שלמים היא גרה בבית חולים.
היא לא הורידה את המעיל גם כשהיא הלכה לישון,כי היה לה קר מדי.
היא אמרה לי פעם שלסבתא שלי יש אופי קשה.
לא חשבתי שזה משהו כזה רציני.
היא אמרה לי,נכון שאת מתלוננת שלפעמים אני קרה ומרוחקת ושזה נראה כאילו שלא אכפת לי ממך,אבל אין לך מושג עד כמה האופי של אמא שלי קשה יותר.
אמא שלי עלתה לארץ עם אחי חודשיים אחרי אבא שלי וכולם.
זה לפחות מה שהיא אמרה לי.
זה מה שחשבתי עד שאתמול סבתא שלי אמרה לי שזה היה הרבה יותר זמן מזה.
שהיא תכננה לעבור ביחד עם כולם,ולא כמו שהיא תמיד אמרה לי,
שהיא לא רצתה להיפרד מהמשפחה ולעבור לצד השני של הגלובוס.
שהיא עברה רק כשנגמר לה הכסף להאכיל את עצמה ואת אחי.
זה מה שהיא תמיד אמרה לי כששאלתי.
אמא שלה החביאה את המסמכים שלה.
השד יודע מה היא עשתה איתם.
אולי שרפה אותם.
או שנתנה לכלב.
היא נשארה לבד בדירה המעופשת
כתבה לאבא שלי מכתבים שבהם היא אמרה שאין לה כסף לאוכל.
שהיא לא יכולה לחטוב קרשים כדי לשים באח.
שקר לה והקור לא עוזב.
הוא שלח לה כסף ואוכל לתינוקות.
היא לא יכלה לעזוב לפחות במשך 8 חודשים.
סבתא לא תמכה בה.
יכול להיות שסבתא שלי כרגיל,מספרת לי סיפורים בהגזמה.
אבל זה טיפה הכניס כמה דברים לפרופורציות ולמקומות שלהם.
אני אוהבת את אמא שלי.
אני מתלוננת שהיא בקושי אומרת לי שהיא אוהבת אותי.
שלדבר איתה זה כמו לדבר לקיר,לא מגיבה.
אבל בכל זאת
עדיין יש לה המון רגעי חום.
אני לא יודעת מה פה אמת,ומה שקר בסיפורים.
יש בהם אמת מסויימת,בזה אני בטוחה.
סבתא אוהבת להגזים.
אני אוהבת את שתי הסבתות שלי
ואת אמא יותר.
למרות שהיא קרה לפעמים
מרוחקת
מתעלמת
אני אוהבת אותה.
ואני פונה אליכם,
לכל הישראבלוגרים שחושבים שההורים שלהם לא אוהבים אותם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: