אעעעע נ'י לסבע גאה:]]

אחרי תקופה באמת טובה של כמה שבועות קדחתניים, הכול היה חייב להתמוטט (פעם נוספת) בין הידיים. כמו מטומטמת אני נשברת, הדמעות מתחילות לזלוג על הלחיים, כי הרי ההדק דיי קל על שק הדמעות. פתאום אני שוכחת את הכול, את החיוכים ואת המילים, את כל מה שהיה בין לבין, ובין אחרי, חשבתי שהכול בסדר. אולי אני נשחקת עם הזמן, כבר לא אותה תמימות או נון שלנטיות, באסה לי אה.

טוב, שיהיה מה שיהיה, לא אכפת לי ולא מעניין אותי. נו סתם, אני צוחקת (בלב). בטח שאכפת לי ומן הסתם מעניין אותי. כבר נמאס לי מלכאוב על אותו העניין, מילא, שיהיה גיוון ככה אני אדע להגיב בצורה אחרת, אבל לא. בכל פעם אותה תגובה שמתקבלת באותן מילים חסרות התחשבות, ולא, הפעם זו לא אני שלא מתחשבת. אז דיי, בפעם המיליון האלף אלפי מיליארדי ביליארדים, דיי, פשוט דיי.

לא אכפת לי שכלום לא פשוט, שהכול מסובך ונע מצד לנע על אלפי צדדים. אין לי בעיה עם זה בכלל, באמת שאין לי. אבל למה להכניס מוקשים איפה שהכול בסדר, למה להקשות במקום שגם ככה כואב, שגם ככה צורב, שגם ככה לא הגליד ולא יגליד עכשיו או בכלל. למה להרוס את מה שעדיין לא נבנה ונשלם לחלוטין, שיהיה ויהיה או היה, עד שלא יהיה בסדר כפי שאני רוצה, אז הגלגל יכול להמשיך ולהסתובב עקום, אני לא מתכוונת להיות שם כשהכול יתחיל לקרוס, אני לא אקבר תחת ההריסות, לעולם.

והיא שולחת הודעות, ואני רוצה שתשלח ורוצה שתפסיק. רוצה שתשלח כי לא טוב לי עם המצב הזה, רוצה שתפסיק, כי מה שהיא עושה ללב שלי....הוא רועד, מתחמם ומתקרר, הוא לא יודע מה היא רוצה ממנו, ואיך הוא יירגע, רק שתגיד שלוש מילים שיסדרו את הכול, ואני בטוחה שיהיה טיפה יותר טוב, בתקווה לפחות.

הלכתי לנשום קצת אוויר מזוהם, זה הדבר היחידי שיש במדינה הזו, אז בתיאבון לי. שתהיה לכולנו שבת שלום, איזה כיף לנו אה.

ביי.