אעעעע נ'י לסבע גאה:]]

אחרי תקופה באמת טובה של כמה שבועות קדחתניים, הכול היה חייב להתמוטט (פעם נוספת) בין הידיים. כמו מטומטמת אני נשברת, הדמעות מתחילות לזלוג על הלחיים, כי הרי ההדק דיי קל על שק הדמעות. פתאום אני שוכחת את הכול, את החיוכים ואת המילים, את כל מה שהיה בין לבין, ובין אחרי, חשבתי שהכול בסדר. אולי אני נשחקת עם הזמן, כבר לא אותה תמימות או נון שלנטיות, באסה לי אה.

טוב, שיהיה מה שיהיה, לא אכפת לי ולא מעניין אותי. נו סתם, אני צוחקת (בלב). בטח שאכפת לי ומן הסתם מעניין אותי. כבר נמאס לי מלכאוב על אותו העניין, מילא, שיהיה גיוון ככה אני אדע להגיב בצורה אחרת, אבל לא. בכל פעם אותה תגובה שמתקבלת באותן מילים חסרות התחשבות, ולא, הפעם זו לא אני שלא מתחשבת. אז דיי, בפעם המיליון האלף אלפי מיליארדי ביליארדים, דיי, פשוט דיי.

לא אכפת לי שכלום לא פשוט, שהכול מסובך ונע מצד לנע על אלפי צדדים. אין לי בעיה עם זה בכלל, באמת שאין לי. אבל למה להכניס מוקשים איפה שהכול בסדר, למה להקשות במקום שגם ככה כואב, שגם ככה צורב, שגם ככה לא הגליד ולא יגליד עכשיו או בכלל. למה להרוס את מה שעדיין לא נבנה ונשלם לחלוטין, שיהיה ויהיה או היה, עד שלא יהיה בסדר כפי שאני רוצה, אז הגלגל יכול להמשיך ולהסתובב עקום, אני לא מתכוונת להיות שם כשהכול יתחיל לקרוס, אני לא אקבר תחת ההריסות, לעולם.

והיא שולחת הודעות, ואני רוצה שתשלח ורוצה שתפסיק. רוצה שתשלח כי לא טוב לי עם המצב הזה, רוצה שתפסיק, כי מה שהיא עושה ללב שלי....הוא רועד, מתחמם ומתקרר, הוא לא יודע מה היא רוצה ממנו, ואיך הוא יירגע, רק שתגיד שלוש מילים שיסדרו את הכול, ואני בטוחה שיהיה טיפה יותר טוב, בתקווה לפחות.

הלכתי לנשום קצת אוויר מזוהם, זה הדבר היחידי שיש במדינה הזו, אז בתיאבון לי. שתהיה לכולנו שבת שלום, איזה כיף לנו אה.

ביי.

תאמיני לי אני פותחת דף חדש על מנת לכתוב לך שורות נוספות, שיתווספו לשורות אחרות שכתבתי לך בעבר, ובעצם יאמרו ויספרו לך דבר לא חדש, אבל שתמיד כיף לשמוע, אני אוהבת אותך. כיף לי שאני איתך, טוב לי שאת כאן וטוב לי שאת שם, למרות שעדיף שתהיי כאן. כשלא היינו בקשר מי יודע מה (בלשון המעטה), הייתי נותנת הכול אפילו רק בשביל לריב איתך, שתהיה לי איזושהי אינטראקציה איתך, לקרוא את המילים שלך, לשמוע את הקול שלך, אפילו אם הוא נגדי, רק לשמוע אותו.

מסתכלת לפעמים על דפים מהעבר, נזכרת בך מחדש, בי ובך...כל כך המון זיכרונות עפים באוויר, טובים ורעים, אבל איפשהו תמיד שאני נזכרת בך, יש חיוך עצוב. לא יודעת למה, אולי כי אני פוחדת לאהוב יותר מדי, להיקשר יותר מידי, לרצות יותר מידי, למרות ששתינו יודעות שכבר מאוחר מידי לברוח ממך. גם אם אני רוצה, ואני לא רוצה, אני לא מסוגלת ללכת. אז הנה אני מבטיחה שאני נשארת, ואני יודעת שאת צריכה את ההבטחה הזו ממני. לא, אני לא נשארת בכל מחיר, אבל כדי שאני אלך אני צריכה לשלם מחיר גבוה מאוד, ואין לי בעיה עם זה בכלל.

אז בכל פעם שאת שומעת את השם שלי, או נזכרת בפנים שלי, או בכלל, נו את הבנת. אז תדעי שבכל העולם ההזוי הזה, יש מישהי הזויה לא פחות, שמרגישה אלייך את הרגש הכי הזוי בעולם, אבל יחד עם זאת, הוא הכי אמיתי שיש...ומה כבר יש לך לעשות? פשוט תישארי ותיהני מכל דקה אפשרית, יחד איתי, אני אוהבת אותך יפה שלי.

"משהו תקוע, תקוע עמוק בתוך הגרון

נכון את יודעת, כל כך משגעת...

לפני שאת בורחת, בואי בלי פחד, קחי אותי ככה..."

"יקירתי, יקירתי

חמקתי מבין זרועותייך..

שלושה שבועות שהתארכו עד למאוד

אך בסופם אשוב אלייךJ

אשוט אלייך, כמו ספינה.."

אני ואהוביייייי333>

טוב אז המלחמה נגמרה, סופסוף מותר לי לציין. לאחר כמעט שלושה שבועות ששהיתי במרכז הארץ (קריית אונו), חזרתי אתמול לביתי שבאשדוד, בשעה טובה ומוצלחת. למרות המצב המלחיץ שהיה באזור, ולמרות שאת מרבית הזמן העברתי מול הטלוויזיה בציפייה להבין כמה שיותר, באיזה מצב המדינה שלנו נמצאת, עברתי גם רגעים יפים, בזכות אנשים מסוימים, או מסוימים פחות, ואם אהיה ספציפית, אז פשוט בזכותה, שהייתה שם. האמת אין לי מילים לתאר או להסביר, הכול פשוט קרה. לא חשבתי שהרגשות שהרגשתי לפני כמה חודשים טובים, יחזרו בכזו עוצמה ופעם נוספת יפילו אותי.

הכול היה בסדר, היא קצת מטורפת, לא מהפן החיובי, אבל לא משנה מה קרה או יקרה, אני פשוט אוהבת אותה. הבנתי שאין טעם להילחם או להדחיק, אין טעם לברוח ולהסתתר ממנה, היא תמיד שם, גם בטוב וגם ברע, בסופו של דבר הכול סובב סביבה, והכי מבדר, שהיא מודעת לזה. זה היה הכי רגיל מבחינתי לקום בבוקר ולנסוע אליה, הכי נורמלי והכי כיף. אף פעם לא הרגשתי כל כך הרבה רגשות בו זמנית, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה, ואולי אפשר לומר תודה לאדון חמאס, ששלח מעט...הפחיד הרבה, ונתן לי להיות איתה, שוב, כמו בימים הטובים שהיו לי ולה בעבר.

התגעגעתי אליה. למצבי הרוח שלה, לחיוך שלה, לכעס שלה, לליטופים שלה, למבטים שלה, לכולה. אז מה, אין מערכה שנייה או משהו במלחמה? אני לא רוצה להתרחק ממנה, אף פעם...

ולנושא אחר לגמרי.

בגלל המצב אז גם הפסיקו לנו האימונים מן הסתם, נדחו לנו משחקים ובקיצור, החלטורה עשתה סיבוב שני ושלישי וגמרה על כולם בנוק-אאוט אמיץ ביותר. אז היום היה לנו אימון ראשון, קשה לומר שלא היה געגוע, כי כן היה...אבל בשמחה הייתי מעבירה עוד כמה ימים של שקט כזה, בלי אימונים, בלי חברים, רק אני והיא..רק אני..מה צריך יותר מזה. בעצם, אולי ארומה, אבל נוכל להסתדר על משהו.

טוב סליחה על העדכון הקצרצר, תתגברו, אין לי כוח כבר לעדכן כאן, חוץ מזה, תמיד אמרתי שבגיל 18 אני אסגור את הבלוג, נו 18 אוטוטו מתקרב, אז לכו תדעו מה יעלה בגורלה של היסטוריה שלמה...באמת היסטוריה שלמה. הכול בסדר, נראה ככה לא? לא..אבל זורמים.

שבוע טוב.