שגעון זמני- סיפור בהמשכים.

"שגעון זמני" - פרק חמישי.

מעולם לא אהבתי דרמות. מעולם. תיעבתי אותן כל-כך, הן תמיד הזכירו לי קיטש זול מאופרות הסבון הטיפשיות של סבתא. ובאותו הזמן, הדבר שעוד יותר שנאתי הייתה העובדה שעכשיו אני בעצמי נקלעתי אל תוך סיטואציה כזו.
פניה של ג'ואנה הסמיקו ממבוכה או מבושה, האיפור שכמה שעות לפני כן ביקשה שאמרח על פניה התמוגג כמעט לחלוטין עקב הדמעות הבלתי פוסקות שלה, ועיניה בפרט שידרו כעס. היא הביטה בי באכזבה, והדבר הראשון שרציתי לעשות היה להסביר לה את המצב, לגרום לה להבין שזו סך הכל אי הבנה מטופשת ותו לא; קיוויתי כל-כך שהיא תבין שאני דוברת אמת, וכולנו נצחק על כך.
"ג'ואנה, תקשיבי לי," צ'רלי התהלך בכל רחבי החדר הלוך ושוב, עיניו רותקו לרצפה ומשהו במבטו היה כואב. זה עשה לי רע. "אני לא מבין למה את בוכה, קודם כל, אנחנו רק-"
היא מיהרה לקטוע אותו בחדות. "ידידים? אני יודעת, אתה צודק. אנחנו באמת רק ידידים, ויודע מה? אני לא מתכוונת להמשיך בזה, צ'רלי, מגיע לי יותר מזה. ואם אתה לא מבין שאני-"
הוא מיהר לקטוע את שטף דיבוריה בכך שהניח את ידו על שפתיה. הוא לחש לה משהו שלא הצלחתי לשמוע, והיא רק הביטה בי וצחקקה. הם בהו זה בזו במשך כמה שניות, עד שהוא התקרב אל פניה ונשק לשפתיה, שהזמינו את שפתיו אליהן במשך זמן כה רב. שפתיהם נעו בתיאום מושלם, מעולם לא ראיתי אהבה כל-כך אמיתית ומוחשית. זה היה הרגע הקסום בחיי, על אף שהוא לא היה שלי, עדיין חשתי בצמרמורת כבדה שעטפה את כולי. רציתי גם להרגיש כמוהם, להיסחף לאהבה כזו, לאהבה שחלקתי עם נייט, אהבה שלא אצליח לממש עוד לעולם.
הם התנתקו, והביטו אחד בשנייה כשחיוכים מלאי אושר היו שרועים על פניהם. "אני אוהב אותך, ג'ואנה."
היא חייכה חיוך מתוק. "גם אני אותך, צ'רלי."
לרגע היה נראה כאילו הם שכחו שאני בכלל נמצאת שם ממש לידם, ובוהה בכל המתרחש כמעין צופה מהצד; ולכן, החלטתי פשוט להניח להם להיות יחד, בעודי מחייכת חיוך מנצח, מתקדמת אל עבר חדרי ומיטתי החמימה, נשכבת בתוכה ועוצמת את עיניי בתקווה שאצליח להירדם מהר.

הבטתי בהם בהשתאות. "אני שמחה שהכל הסתדר."
"והכל בזכותך, ג'סי, צ'רלי סיפר לי הכל! אני כל-כך מצטערת!" ג'ואנה אמרה בקול מתנצל, בעודה מביטה בי בתחינה. חייכתי לעברה ופלטתי צחקוק. הם הביטו אחד בשנייה, בעוד שידו של צ'רלי שיחקה בשיערה של ג'ואנה.
עזבתי את החדר והתרחקתי מהם כמעט לגמרי. "כל-כך הרבה קיטש על הבוקר," הפטרתי בגיחוך. התקדמתי אל עבר המסדרון, בעוד שלפתע רגליי כשלו ומצאתי את עצמי מועדת על הרצפה.
צחקוק נשמע לפתע. "צריכה עזרה?"
זיהיתי ישר את קולו המחוספס והגס, והנהנתי לעברו. הוא הושיט לעברי את ידו והתרוממתי ממקומי בעזרתה. פניו היו כה קרובות לשלי באותם הרגעים, וכשהבטתי בעיניו הכחולות, הרגשתי איך משהו בליבי מתמוסס; מעין חומה שלא חשבתי שתתפוגג שוב. זה הרגיש לי כמו נצח שלא רציתי שייגמר. פניו הנאות ומגעו הרך עשו לי משהו בגוף, מן משהו לא מוסבר שלא הצלחתי לתאר.
אך כמו כל דבר בחיים, גם הרגע הנצחי הזה חלף כשראס הגיח משום מקום. סאם שחרר את ידי כמעט בקושי, וזרק לעברי מבט נוסף לפני שהותיר אותי ואת ראס לבדנו, לא לפני שאמר, "תשתדלי לא למעוד בפעם הבאה."
ראס הביט בי בחרדה. "מה הלך פה עכשיו?"
"שום דבר, בסך הכל מעדתי וסאם עזר לי לקום."
אך מבטו שידר שאינו מאמין לי. "אני יודע מה ראיתי עכשיו. היה קשה לפספס את המבטים האלו ביניכם, הכימיה והכל... זה היה ממש כמו בסרטים הזולים האלו שכל הבנות אוהבות."
דבריו גרמו לי לצחוק בלתי נשלט. "קוראים לזה ניצוצות, ראס," אמרתי לו ושילבתי את ידיי. ומיד אחר-כך הצטערתי כשקלטתי מה אמרתי לו. "וזה ממש לא מה שהלך בינינו!"
הוא נאנח בייאוש. "אם את אומרת."
תליתי בו מבט תוהה ונתתי מכה רכה לכתפיו. "ראית את צ'רלי וג'ואנה?" ניסיתי להעביר נושא, וכנראה שהוא הבין זאת, כי הוא רק חייך ונד בראשו לחיוב.
"באמת היה אפשר לפספס את כל הפוצי מוצי הזה על הבוקר?" הוא אמר לבסוף, בעודו מתקדם אל עבר שולחן האוכל העצום שניצב בסלון, ולקח תפוח אדמדם שנראה עסיסי למדי בין ידיו. "ותני לי לנחש – בטח יש לך קשר לכל פרץ האהבה הזו, ותקני אותי אם אני טועה."
"רק עשיתי את מה שהיה צריך לקרות כבר מזמן," אמרתי לו. הוא לקח ביס מהתפוח והיה נראה כאילו התפוח האומלל היה כל עולמו. "העיקר שהם מאושרים."
"כן, הם נראים מאוד מאושרים. איך עשית את זה בכלל?" הוא שאל, בעודו לוקח ביס אחרון מן התפוח העסיסי ומשליך אותו אל הפח.

"רק גרמתי לצ'רלי להבין שהוא אוהב את ג'ואנה, וכל השאר כבר הסטוריה, אני מניחה."
"את מניחה?"
"כן."
וכך נשארנו לפטפט, רק אני וראס, במשך כמה שעות שחלפו במהירות הבזק. כל-כך אהבתי את השיחות איתו. הרגשתי כאילו אני מכירה אותו מזה שנים, ולא רק שבוע. הוא היה כמו אח בשבילי, אח מדריך ותומך, מישהו שאני אוכל לסמוך עליו תמיד, וכשאצטרך אותו באמת – הוא יהיה שם לצידי.
ואהבתי את ההרגשה הזו.
"אני צריך לספר לך משהו," הוא פלט לפתע. עיניו נמנעו מלהביט בי, ואם לפני כמה רגעים שיחתנו הייתה קלילה וכיפית – עכשיו היא נהפכה למסתורית ומוזרה.
תליתי בו מבט שואל. הוא בלע את רוקו, זרק לעברי מבט מבוייש וקם ממקומו. "אני באמת לא יודע איך לספר לך את זה. זאת אומרת, זה לא משהו כזה רציני, פשוט משהו שלא סיפרתי לאף אחד מהחברים כאן."
הסתקרנתי אפילו יותר כשאמרת את זה. "תן לי לנחש, אתה מאוהב בי!" יריתי לעברו בציניות. הוא חייך חיוך עצוב שגרם למשהו להיצבט בתוך תוכי.
"אני לא מאוהב בך, ואני גם לא אוכל להיות אף פעם." משהו בקולו היה מתנצל מעט.
"זה בסדר, אני מבינה למה אתה לא נמשך אליי-"
"-זה בכלל לא קשור אלייך! זה משהו בי! את מבינה, אני לא אוכל להיות מאוהב בך, וגם לא באף בת אחרת, כי אני-"
ידעתי מה הוא רוצה להגיד, וראיתי שהוא מתקשה להגיד זאת, אז החלטתי לנסות לעזור לו ופשוט העמדתי פני תמימה שלא מבינה לאן הוא חותר. "אתה מה, ראס?"
"אני הומו."
חייכתי לעברו וקמתי אליו. הוא בכה, לא ידעתי אם אלו דמעות של עצב או אושר, אבל גם לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי לעשות היה לחבק אותו. וזה מה שעשיתי. התחבקנו ככה במשך הרבה זמן, לא עניין אותנו בדיוק כמה זמן זה נמשך, כל עוד היה לנו אחד את השנייה. התנתקתי ממנו ונשקתי למצחו. הוא חייך בהקלה. "באמת תודה, ג'ס."
"תמיד רציתי חבר הומו!" הודיתי.
הוא מחה דמעה נוספת, בעוד שהפעם הייתי משוכנעת שהיא דמעת אושר, ופלט נחרת צחוק. "זה הכי מעודד שלך? 'תמיד רציתי חבר הומו'?" הוא חיקה את נימת קולי והביט בי בשעשוע.
משכתי בכתפיי. "אין לך סיבה להתעודד כי לא עשית שום דבר רע. אתה מי שאתה – ואני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה."
"ושוב, קיטש וסרטי בנות." הוא העביר את ידו בשיערו וצחק.
"להתנצל על זה שאני בת?"
הוא חייך. "לא. אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת, בת קיטשית וחובבת רומנטיקה מושבעת."



אני באמת מצטערת על העיכוב, יש לי יותר מדי עומס בלימודים וזה מקשה עליי להעלות פרקים. אני מבטיחה לפצות, מבטיחה! (:
ואגב, איך הפרק? השתדלתי להעלות פרק ארוך הפעם, באמת מקווה שהצלחתי בזה.
אז בלי חפירות מיותרות, אסיים את זה בכמה משפטים אחרונים – יש כאן מישהו שרואה איך פגשתי את אמא?
אוהבת, קרין ♥