אז היום הלכתי אליו,
ישבנו ודיברנו שעה שלמה.
הפעם אני אומרת "דיברנו" כי שנינו דיברנו ולא רק הוא.
הצלחתי להוציא מילים מהפה כי אני כ"כ נואשת ומיואשת.
סיפרתי לו על הבית, על המשפחה, על הריתוק
ועל זה שאני לא מסוגלת נפשית להתמודד עם הריתוק הזה.
על כמה שקשה לי וכמה שאני צריכה את הבית.
לא היה רגע אחד שלא בכיתי, פשוט לא הפסקתי לבכות.
זאת הייתה הרגשה של בן אדם שרוצה לחיות נלחם על חייו.
סיימתי לו חבילת טישו 
אני לא אפרט על מה שהיה ונאמר שם כי זה חסר טעם
בסופו של דבר הוא אמר שהוא לא יכול לעזור לי עם הריתוק
מה שתסכל אותי עוד יותר.
"אני לא יכול לעזור לך עם הריתוק, אני יכול לנסות לעזור לך
להתמודד איתו בדרך אחרת בלי שתיפגעי בעצמך"
ואני חושבת לעצמי בראש "לא תודה!"
הרבה זמן לא בכיתי כמו שבכיתי היום,
כבר שבועיים שלא ראיתי את אמא שלי.
אני רוצה הבייתה!
המחשבות על לוותר גוברות,
גם כי קשה יותר מתמיד וגם כדי להוכיח להם שזאת לא הצגה
אני באמת לא מסוגלת לעבור את הריתוק הזה.
למה כולם רואים את זה ורק מי שצריך לראות לא רואה?!
אני גם ככה לא יציבה וגם ככה אין לי שום איזון בחיים אז
בטח שריתוק זה לא מה שיעזור למצב שלי.
Help help Help Help Help Help Help
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
