"שומר סודות מפחד
ומחכה לבוא הבוקר,
שחר עלה אתה רוצה לברוח מכל היתר.
אם הייאוש בא לקראתך אל תתן לו יד..."
כך שר עמיר בניון.
אז הייאוש בא לקראתי ולא רק שנתתי לו יד גם חיבקתי אותו.
הרבה זמן לא עדכנתי כי אין מה לרשום, המצב גרוע מתמיד.
מילים לא יכולות לתאר סבל כ"כ גדול.
כבר חודש שאני לא מפסיקה לבלוס ולהקיא 24/7 בלי הכרה, בלי שליטה, זה מרגיש שיש
בתוכי משהו שמפעיל אותי וזאת לא אני.
איבדתי את השליטה ואת עצמי בלי לשים לב בתוך ההפרעה הזאת, איבדתי כל מוסר וכל
צלם אנוש, אני לא מכירה את עצמי יותר.
זה לא חיים!
אני מעדיפה לחדול מלהתקיים מאשר לחיות ככה, זה סבל אטומי. אני מרגישה חיה - מתה.
אני חיה מהמטבח לשירותים כל היום וכל הלילה סביב השעון ובין לבין אני נזרקת למיטה
ולא מוצאת טעם לצאת ממנה :/ אפסו כוחותיי ואני לא רואה שום תקווה.
וויתרתי על עצמי, זאת מלחמה שהתוצאה ידועה מראש.
הצומות, המשלשלים, המעט קלוריות ביום והספורט המטורף עם זה אני מרגישה מעולה
ועל זה אני לא אוותר אבל ההקאות כבר הוציאו ממני כל סימן לאנושיות.
או שאני מרגישה בהמה או שאני מרגישה ללא רוח חיים.
אבל קיבלתי היום טלפון ששינה בי משהו.
החברה המקסימה והמדהימה הזאת http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=809506
מדברת איתי באופן קבוע וכבר כמה ימים היא שמה לב לשינוי שחל בי ולהדרדרות במצב.
היום היא התקשרה ועשתה לי שיחת מוטיבציה, כ"כ ניסתה להרים אותי למעלה כי היא ידעה
שלי אין את הכוחות לעשות את זה. היא נלחמת איתי שאני אכנס לטיפול ואני שוללת את זה
בלי לחשוב פעמיים פשוט כי זה גדול עליי ותמיד האמנתי שמתי שאני ארצה אני אצליח להפסיק
עם זה לבד. השיחה הייתה ארוכה והיה אפשר לשמוע מההתחלה שאי אפשר לדבר איתי כי זה
חסר סיכוי אבל היא לא וויתרה עליי! אני רגילה שאנשים פשוט מוותרים או מתייאשים ממני אבל
היא ממשיכה להילחם עליי גם כשהיא רואה שאני לא משתפת פעולה ושאני נשברת ומתייאשת
מעצמי היא נאבקת בשבילי. אחרי השיחה המשכתי עם הבליסות וההקאות ושוב נזרקתי למיטה
והתחלתי לחשוב על השיחה והחלטתי שאין דבר שאני רוצה יותר מאשר לשנות את המצב,
לא יכולה לחיות יותר בדרך הזו - חצי יום אני מעבירה בשירותים כשאני נמרחת על האסלה ומקיאה את נישמתי.
והשינוי הראשון יהיה בדיוק ברגע זה.
אני חושבת שקודם כל אני צריכה לקרוא לבעיה בשמה ולהכיר בה. אף פעם לא השתמשתי
במושג "בולמיה" כשמדובר בי כי זה תמיד היה נשמע קשה ורציני יותר, הייתי אומרת "אני מקיאה"
אבל אחרי שש שנים אני חושבת שכבר אפשר להבין שזה יותר מזה, אני חייבת להתמודד עם
ההגדרה הקשה הזאת ואני מסוגלת לעשות את זה - אני בולמית!!!
אני עדיין לא באמת מאמינה לזה גם אחרי שזה נרשם כאן אבל זאת גם התחלה ואני מאמינה שעם
הזמן זה יחלחל... אולי בהמשך אני אשקול גם טיפול אבל כרגע זה עוד חזק ממני, זה לא בשבילי.
אז החלטתי היום להפסיק לתת יד לייאוש ולנסות לצאת מהמקום הנוראי הזה אם לא בשביל
עצמי לפחות בשביל המעט אנשים שרוצים את זה בשבילי.
אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להצליח ולהתחיל קצת "לחיות" ולהעביר את היום יום בלי
הדבר הנוראי הזה ששולט בי,הורס אותי מבפנים ומוציא אותי מדעתי.
הדרך ארוכה וקשה אבל התוצאה שווה הכל!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
