בבוקר, לאורך כל היום, בלילה ומתוך שינה.
הראש לא מפסיק לעבוד.
כאילו מתרוצצות לי קולות בראש שאומרות לי מה לעשות:
"תתאבדי!!" ~ "תילחמי!!"
"לא נותר למה לצפות" ~ "בעתיד שלך יש הרבה למה לצפות"
"אין טעם להישאר" ~ "יש עוד המון דברים שלא הספקת לעשות"
"המצב לא יהיה טוב יותר" ~ "המצב לא יכול להיות גרוע יותר"
"הסבל כבד מידי, זה לא בשבילך" ~ "את תעברי את זה, תעזרי לעצמך"
"תעשי את זה! עם איך שהמצב עכשיו למעלה בטוח יהיה טוב יותר" ~ "את לא יכולה לדעת מה מחכה לך למעלה"
"שימי קץ להכל, תעשי טוב יותר לכולם, בעיקר לעצמך" ~ "יש אנשים שצריכים אותך פה, תישארי בישבילם"
הלחישות האלה מוציאות אותי מדעתי!!!
מה עושים כשלא רוצים יותר?!
מה עושים כשנגמרו הכוחות להתמודד?!
איך יודעים מה הדבר הנכון לעשות!?
איך מקבלים החלטה?!
אני נקברת מבפנים כל יום לאט לאט, אני מתמוטטת בלי שאף אחד יודע.
אני מנהלת חיי שגרה רגילים, עושה מה שצריך לעשות כי צריך וברגע הראשון
שמתאפשר לי, נכנסת בתשוקה מטורפת לחדר, המקום הבטוח שלי שבו לאף אחד
אין מילה חוץ ממני, שם אף אחד לא יכול לפגוע יותר. מסתגרת בלי שאף אחד נכנס,
נזרקת למיטה ומניחה את הראש על אותה כרית שספגה כבר אין ספור דמעות.
יש אנשים שחושבים שאני המאושרת באדם, רק אם הם היו יודעים...
רק אם היו עוצרים שניה ומתעמקים אולי מישהו היה שם לב.
אולי מישהו היה מבחין שיש לידו בן אדם מת שמתהלך רק כי הוא עדיין נושם
אך בפנים הכל נותר ללא אוויר.
המחשבות האלה על מה לעשות לא פוסקות לרגע!
אני מפחדת מעצמי.
אני מפחדת שאני אעשה לעצמי משהו ולא תהיה דרך חזרה.
אני מפחדת שאני לא אעשה את הדבר הנכון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
