להתעורר בבוקר מצעקות של אמא כשהיא אומרת לאבא
שאני לא מפסיקה לאכול...
מילים לא יכולות לתאר את הרגשה הזאת.
ההשפלה.
הכאב.
הכעס.
העצב.
הבכי.
ההתמוטטות.
כ"כ רציתי לקום מהמיטה לגשת אליה ולצרוח לה מול הפנים:
"את יודעת שאני מקיאה את מה שאני אוכלת כבר שש שנים?!?!
אם היית יודעת אולי לא היית מדברת ככה!!!!"
אבל לא יכלתי לצאת מהמיטה, לא הצלחתי להרים את עצמי.
לא מצאתי טעם.
כמו תמיד העדפתי להירקב במיטה עם ים של דמעות והמון
מחשבות אובדניות שאני לא יודעת איך להתמודד איתן.
כמובן שגם לא היה לי את האומץ להוציא את המילים האלה
מהפה שלי.
אני אצום! אני אצום עד שאני אתמוטט ותצטרכי לשבת ליד
המיטה הקרה שיתנו לי בבית חולים בזמן שאני מחוברת לזונדה.
נראה אם ככה תאהבי אותי אמא...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
