אני שום דבר.
אני אויר.
אתמול הייתי בברית של בן דוד שלי מצד האבא,
ישבתי בשולחן עם אבא שלי, אחי, סבא וסבתא ועוד כמה דודים.
כל הבני דודים ושאר המשפחה באו להגיד שלום לכולם,
נתנו חיבוק ונשיקה לכל השולחן, הסתכלו עליי בלי לומר מילה והלכו.
אף אחד לא טרח להגיד לי שלום, אף אחד לא התייחס, לא שאל ולא התעניין.
התעלמות מוחלטת.
ושוב העיניים מתמלאות דמעות, שוב אני מתאמצת לא לבכות.
אחרי כמה דקות של מלחמות עם עצמי כמובן שהתחלתי לבכות כמו מטומטמת
וברחתי החוצה.
אני סובלת מאחי את ההתעלמות הזאת באופן יום יומי,
הוא אלוף בלגרום לי להרגיש שאני לא שווה כלום.
הרי אני אויר אז למה שיתייחסו אליי?!
אבל באירוע לסבול את זה מכולם זה היה פשוט בילתי נסבל.
כמה פתטי מצידי לחשוב כל פעם מחדש שמשהו ישתנה ושהפעם כן יתייחסו,
אני אמשיך לנסות ולבוא שוב ושוב ותמיד זה יגמר בדמעות.
אני אויר.
אני אויר לא לנשימה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
