וואו... אני לא מאמינה שאני בכלל רושמת את זה.
יש לי דחף נורא חזק בזמן האחרון לספר לך אמא.
לקחת אותך לשיחה רצינית במטרה לספר לך על עצמי,
דברים שאת עוד לא יודעת.
אבל אני חייבת שתבטיחי לי שני דברים אחרי שתדעי הכל:
בבקשה אל תשאלי יותר מידי שאלות ואל תבדקי אותי כל הזמן
ורק אל תספרי לאבא! תשמרי על זה בנינו.
בחיים לא חשבתי שאני אחשוב בכלל לספר, אבל כנראה ששמונה שנים
זה קצת יותר מידי כדי לעבור את זה לבד.
משהו בתוכי כ"כ רוצה להוציא קצת החוצה, להגיד לך שאני חותכת את עצמי
מגיל 12, שבאמצע הפסקתי לשנתיים - שלוש וחזרתי לזה שוב.
להגיד לך שאני כ"כ רוצה להפסיק אבל קשה לי, אני צריכה את העזרה שלך.
לספר לך שאני תמיד לובשת ארוך כי אני מסתירה צלקות של שנים ולא כי באמת
כל הזמן קר לי.
לספר לך שאני לוקחת כמויות של משלשלים כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי
ולא לפחד להיכנס יותר לשירותים כשאת בסביבה כדי שלא תחשדי.
לשתף אותך שאני מטופלת קבוע אצל פסיכולוג ופסיכיאטר כי הכריחו אותי.
אגב אמא, אני לוקחת כדורים פסיכיאטרים כי הפסיכיאטר החליט שאני זקוקה
לכדורים נגד דיכאון.
לספר לך שיכול להיות שיוציאו אותי מהצבא אם אני לא אשתף איתם פעולה.
לספר לך כמה שהילד ההוא מהשכונה פגע בי בגיל 13 כשלא רציתי להפגש
איתו אבל הוא הכריח אותי.
והאידיוט מהעבודה, זה שגדול ממני בערך ב25 שנים לא הפסיק להציק לי ואמר
לי שזה לא מעניין אותו אחרי שהערתי לו על זה.
אמא, בכל פעם שאני מגיעה לסיטואציה רומנטית עם גבר אני נרתעת ועוצרת
את עצמי, אני לא יכולה להיות שם.
למה לא סיפרתי לך כלום עד עכשיו אמא? כי לא רציתי לפגוע בך.
מה שלא יודעים לא פוגע.
זאת גם הסיבה שאני נוסעת לבסיס גם כשאני לא צריכה להיות שם, כדי לברוח.
רחוק מהעין רחוק מהלב.
לא מגיע לך כל הסבל הזה שאני גורמת לך, את אמא מדהימה!
אבל איך אוכל לספר לך את כל הדברים האלה אמא כשאת ואבא בטוחים שיש
לכם את הילדה המושלמת? אחת כזאת כמו בסרטים.
אחת כזאת שלא עושה שטויות ובלאגן, בלי בעיות מיוחדות.
אתם בטוחים שאני חיה חיים נורמטיבים לגמרי - לימודים, צבא, חברים יציאות.
אתם לא יודעים שבין כל הדברים האלה יש סבל נורא גדול.
אתם אף פעם לא ראיתם ולא הייתם מודעים לכאב שלי.
אמא, הלוואי שיהיה לי אומץ לספר לך את זה באמת ועוד דברים על עצמי
כדי שתוכלי להיות איתי בתהליך הזה ונעבור את זה ביחד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
