נדמה שגם כשאני מדמיינת עתיד, הגעגועים נשארים יציבים,

מוטבעים בעור,

פעם תהיתי האם אי פעם אפסיק להתגעגע לכל מה שאין,

והיום אני רק לוחשת כאומרת תפילה חרישית, שלעולם לא אפסיק,

כי שם, בין החריצים, מציצה התשוקה.

פעם זה היה מתוק חמוץ, אך נדמה שהכל החמיץ, הצהיב,

האם אי פעם אשוב להיות אביב?

הכל היא תקופת המתנה, החמצה לקראת משהו שלא יתממש,

לא ככה דימיינתי,

אבל אני מספרת לעצמי שכנראה שקט יותר ככה.