נתחיל דווקא באופטימי. אתמול מלאו חמישה חודשים מתוקים עם החבר ! אני מאושרת... אני לא יכולה לבקש יותר באמת. הוא הביא לי לוח מקסים עם תמונות שלנו וקישוטים חמודים והדבר הראשון שחשבתי כשקיבלתי את זה היה 'עכשיו אני לא צריכה להכנס לפייסבוק, אני יכולה פשוט להסתכל על הקיר". אני לא צריכה ממנו מתנות, ברור. אבל תמיד נחמד לדעת שהייתי חשובה מספיק כדי לקבל אחת. והאמת שמה שבאמת שימח אותי היה שזה משהו שהוא עשה. לא שמשהו קנוי זה רע. משהו קנוי זה רע כשמדובר בדובי לא מקורי בכלל. מילא קיטץ'. אני אוהבת. אבל לא דובי.אם כבר צעצוע אז שיביא ארנב מה אני צריכה עוד דובי. דאם. בכל אופן זה לא המצב והוא נתן לי משהו ממנו והערכתי את זה הרבה יותר.
למרות שמגיע לזה פוסט שלם בפני עצמו, אני פשוט לא רוצה לנזול בתוך הקיטש של עצמי. אז אני אתעסק בזה לבד. בחושך. סתם.
היה לי יום מזעזע. באמת מזעזע. קיבלתי מחזור (סעמק!) ברגע הכי לא מתאים. הוא הקדים והיו לי תוכניות ולמזלי המציאו את הטמפון לפחות חלק מהתוכניות אפשר לעשות.. אבל עדיף מוקדם, שבוע הבא אולי יהיה לי יותר מזל. בקיצור אצלי בדר"כ בימים הראשונים אני רגישה אקסטרה. זה מתחיל בזה שכואב לי ואני צריכה שמישהו יעזור לי. דבר שני אני מאבדת כל כך הרבה דם ומתחילה להיות עייפה מאוד ולקבל סחרחורות מיני מה שמגביר את העצבים. בקיצור יש סיבה לזה שבנות עצבניות במחזור.. ובחיאט שבנים יפסיקו להגיד שזה סתם מעצבן. קשה לנו. באמת קשה. זה לא בידיוק פיקניק להתפתל מכאבים לפחות ביומיים הראשונים. זה לא נעים לאבד דם.
אני תמיד רגישה, אני פשוט לא נוטה להראות את זה יותר מדי. בימים האלה זה פשוט יוצא החוצה באופן מוחצן. הדבר הכי מטומטם שקרה לי הוא שהמורה למתמטיקה פשוט זיינה לי בשכל. אוי תסתמי אישה אני רק רוצה ללכת לעשן סיגריה, לא מעניין אותי משפט קוסינוסים, אז לפחות אל תציקי לי כשאני מנסה לבקש כדור ממישהו כי כואב לי. וכשהחלטתי שנורא בא לי לעזור לה לעזור לי והחלטתי לענות על תרגיל. אני עייפה. בטירוף. אני מנסה להגיד לה את התשובה ואני פשוט שקטה. היא אפילו לא הסבירה לי מה הבעיה היא פשוט אמרה "בואו ניתן למישהו אחר". תחפשי את החברים שלך אני הלכתי מפה.
ואחרי זה, בא ילד אחד שחושב שהוא יותר חכם ממני ותמיד נותן לי ביקורת, אבל גם מקבל, ופשוט החליט שבא לו לצאת נגדי. זה לא פעם ראשונה. כל פעם שאני טיפה יותר רועשת ומתחילה לענות לאנשים שחושבים שהם יותר חכמים ממני, הוא מרשה לעצמו להפיל את זה עליי. ואני גם ממש לא יודעת למה הוא רץ לספר לחבר שלי על זה, אבל החבר בלי להבין בכלל למה התעצבנתי, החליט שאני אשמה ושאני פשוט לא מצחיקה.אני לא יודעת מה הילד הזה אמר לו אבל זה ממש לא מתאים לי שהוא רץ ישר לספר לו על זה לפני שהוא דיבר איתי. אני מכירה את הדיבור של הילד. הוא בטוח חיפש דרך להוציא אותי רע, כי ככה הוא הרגיש. והחבר גם לא בידיוק רצה להקשיב ל"זיוני שכל" שלי. בואו נוציא את מייקל לא בסדר, נכון?! היא תמיד לא בסדר!!
קצת רע לה? את מי זה מעניין, בואו נבקש ממנה משהו, בואו ננשק אותה, נזיין אותה, בואו ננצל אותה.
ומה עם זה שגם לי רע? שגם אני לפעמים לא מחייכת?! מה עם זה שאני רוצה שיתיחסו אלי כמו בנאדם בשיעורי מתמטיקה כי אני כבר קלטתי את המורה המזדיינת הזאת עוד מתחילת שנה, וזאת לא פרנויה. כשאני באתי לשיעור עם אצבע שבורה ברגל, לא יכולה ללכת, המטומטמת הזאת החליטה שזה ממש בסדר לצאת עליי מול כל הכיתה. מאז אין לי שום הערכה אליה. תסתכלי באיזה מצב אני, תסתכלי. אני לא יכולה לזוז, אני בכיתי כל הלילה כי הלכו לי כל האימונים שעבדתי בשבילם כל כך קשה. אני לא יודעת איך אני אמשיך בהם נורמלי אחרי הפסקה של חודש ואת מרשה לעצמך לצעוק עליי ככה מול כולם כאילו השטות שעשיתי היא כזאת חשובה?! זאת יריקה בפרצוף. ממש.
חלק מכם אולי יתחילו לחשוב שאני רק מחפשת אשמים ואולי הבעיה בי. וזאת בידיוק הבעיה אנשים, הבעיה היא תמיד בי. כי ככה אנשים גורמים לי להרגיש. הם חושבים שזה המצב. בגלל זה אף בנאדם לא באמת יודע מתי אני בוכה ומתי לא. בתור אדם דיי פתוח, הם לא יודעים מה באמת מפריע לי. הם לא רוצים, ואני לא מכריחה. יש ימים שבהם אני מצטערת על זה, אבל אז אני נזכרת כמה אנשים שידעו עלי יותר מדי פגעו בי, ואני חוזרת לבכות לבד. זה פשוט יותר קל לשמור על עצמי ככה.
ובכלל, מרגיש לי צומי להגיד שבכיתי. מה עשיתם ממני..... מה עשיתי מעצמי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
