למה אני פותחת את הבלוג הזה? כמה סיבות לעצמי כדי שלא אראה ככ פאטית בעייני. כדי להרגיש שאני לא היחידה שנאבקת במשקל ומשתדלת לא לאכול כדי ללכת בבגדים קצרים.אני לא יכולה לעשות את זה לבד יותר, אני חייבת את התמיכה מילדות כמוני.גיליתי את עניין הטינספו ואני סוגדת לבלוגריות שמעלות אותן, אז נראה לי שגם אני רוצה לעשות אוסף משל עצמי [?].עיסוק מעולה בשעת רעב. ימנע ממני לאכול שטויות. מקום לפרוק את ההרגשות והמטרות שלי כשאני מרגישה שאין לי אף אחד לספר לו כמה אני רוצה להרזות.ואולי הכי חשוב,כדי לא להגיע למקום אובדני כמו שכבר קרה לי, בשביל להציל את עצמי, בשביל זה אני צריכה את הבלוג הזה.perfection.ברור לי שזה הולך להיות קשה, אבל בסופו של דבר ככה אני רוצה לחיות את החיים שלי. לחיות חיים כרזה.
למה אני רוצה להיות רזה? למה בכלל נכנסתי למעגל המתוסבך הזה. תמיד הייתי מלאה ואף פעם לא נאבקתי מזה.אומרים שרזות נהנות יותר.. ואני מאמינה בזה. ללכת עם בגדים קצרצרים, ללכת לקניון ולמדוד כל מה שבא לי. ללבוש כל מה שבא לי כי הכל יראה יפה על הגוף שלי. להשאיל בגדים מחברות והם בטוח יעלו עליי. ללכת לים ולא להתבייש להיות עם ביקיני. להרגיש גאווה שאני הולכת עם ביקיני ושכולם רוצים להיות כמוני. ללכת למסיבות ולרקוד בחופשיות ואף אחד לא יגיד תראו את הבטטה הזו. להצטלם איך שבא לי. שיהיה לי חבר, ואם זה רחוק מידי אז מחזר וכמה סטוצים, מי לא ירצה אחת רזה על פני שמנה מכוערת. להרגיש שאני יפה.
למה אני אף פעם לא מצליחה לרזות? התירוצים שלי. כנראה אני יתקע על 45.3 לנצח. אני תמיד מוותרת לעצמי בשביל שוקולד. אני תמיד חושבת שזה לא יעזור לי, כבר שבועיים על אותו קילו עלוב. חורף- התירוץ המוכר לכולנו. אין לי חשק לעשות ספורט, זה מדכא אותי כשאני לא מצליחה לעמוד במטרות. אין לי עם מי לעשות ספורט כי אין לי אף אחת. אין לי כסף להליכון או לחדר כושר. אוכל זה פשוט טעים. אני פשוט אוהבת לאכול! ואני גם ככה שמנה, מה זה משנה אם אני יאכל עוד? לפחות אני יהנה לכמה דקות מפיצה.
למה אני יודעת שהפעם אני יצליח? או למה יש לי ניצוץ של תקווה.אני מרגישה בתוכי משהו שלעולם לא הרגשתי בקשר לדיאטה. אני חושבת שקוראים לזה מוטיבציה, איזשהו משהו שדוחף אותי להצליח. יכול להיות שאני באמת מסוגלת לדבר הזה שנקרא להתמיד, להשקיע, אני רוצה את זה כל כך מפנים. זה אומר שגם לי יש כוח רצון?.אין לי זמן, זה עכשיו או לעולם לא. כבר פסח נגמר ומה שנשאר לקיץ זה חודשיים קצרצרים שבהם אני יבצע את המשימה של החיים שלי, ולא היא לא ללמוד לבגרויות, היא להרזות כדי שאני יוכל להתחיל לחיות באמת ולנצל כל יום בחופש הגדול. אני בטוחה שיהיה לי כיף יותר עם 5 קילו פחות, עם בגדים קצרים ויכולת ללכת לים בלי להתבייש ולרקוד כמה שבא לי, ללבוש מה שבא לי.אם זה לא עכשיו. יילך לי כל החופש. ואז מה, תגיע כיתה י"ב ושוב הלופ הזה יתחיל מהתחלה-אכזבה עצמית, ייאוש, נטיות אובדניות. דייייי, לא עוד. אני יודעת שאני מסוגלת להצליח במשימה הזו! מה שמפריד ביני לבין המטרה זה רק אוכל. מעכשיו אני שונאת אוכל. למה אני צריכה לאכול, בשביל חמש דקות של הנאה וסבל לכל החיים. אז אני יאכל רק שאני ממש רעבה, וגם אז סלט ירקות טוב או יוגורטים נחמדים. אני יאכל עד 800 קלוריות ביום. אני חושבת שזה התחלה טובה, הפעם אני לא יישבר!
אני בטוחה שיש הרבה ממכם שחושבים שאני משוגעת שזקוקה לאיזשהי עזרה. גם אני חושבת ככה, אז מה?.חברות חדשות אני יזדקק לכם, ביחד נוכל לנצח את המשקל. שיהיה לכולנו יום טוב, או המשך חופש טוב. להאמין בעצמנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
