וכמו ילדה טיפשה

שוב הורסת את הכל

שוב עושה ההפך ממה שצריך וממה שנכון.

יודעת מה טוב, יודעת מה רע

ועדיין בוחרת בדרך הלא נכונה.

לא יודעת למה עשיתי את זה, אין לי סיבה ואין לי תשובה

אבל לא לקחתי את הכדורים במשך שבועיים

ועכשיו המסך שוב ירד עליי

ערפל של עצבות

של עייפות

של חוסר חשק וחוסר רצון

ורואים עליי

רואים בהכל.

רואים את זה בעיניים ובבגדים ובאיפור.

רואים את זה בשיער שנושר

בתיאבון. 

רואים את זה בתשובות החלקיות

בחוסר היכולת לחשוב.

רואים את זה בטיפים.

רואים את זה בעבודות.

ושוב התחלתי לקחת את הכדורים, מנסה בקביעות.

אבל לעבור עוד חודש ככה של עצבות,

עד שהם ישפיעו שוב

אחרי שכבר הכרתי את עולם הצבע והחיים,

זה יהיה קשה מנשוא. באמת באמת קשה.

וזה עצוב ומתסכל,

להבין עד כמה אני תלויה בזה.

כמה אני תלויה בחומר הכימי הזה.

איך אני לא מסוגלת להתמודד בלעדיו.

ואני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.

שאין לי שליטה בחיים שלי.

שאני אצטרך את זה לעוד הרבה מאוד זמן, ואולי לתמיד. 

וזה נורא לחשוב שבשביל פשוט לקום מהמיטה בכל בוקר אני צריכה לקחת כדור.

ממש כמו חולה כרונית אמיתית.

תיאוריית הכפיות מרגישה פתאום מדוייקת.

וכרגע אני במחסור חמור של כפיות.

וייקח כל כך הרבה זמן עד שאצליח לחסוך מספיק 

ואין לי כוח לכל הסבל הזה שוב.

והכל כי אני ילדה טיפשה.