זאת הברכה והקללה שלי.

התכונה שאני הכי אוהבת בעצמי

וזאת שהכי מפחידה.

כל כך קל להיכנס לי ללב. כל אחד יכול. תוך שניה אכפת לי. ישר.

כל כך קל לי להתחבר.

כל כך קל לפגוע בי.

לא צריך לעשות הרבה.

וזה כיף ומלהיב ונחמד 

אבל גם נורא וקשה ומכאיב.

וכרגע אני לא יודעת אם אני שמחה על זה או לא.

כל כך קל לשנות לי את מצב הרוח.

המילה הכי קטנה שמישהו אומר- ואני יכולה להפוך מהאדם הכי מאושר בעולם לגוש בוכה על הרצפה.

רק לפני שעה הייתה שמחה ומאושרת ולא הייתה לי דאגה אחת על הראש והיה לי שבוע חופש שרק חיכיתי למלא ברגעים מאושרים של קלות דעת ושלווה. אפילו קראתי כמעט ספר שלם ביום אחרי שנים שזה לא קרה. באמת שהרגשתי אושר.

אז עם כל האופוריה הזאת שלחתי לו הודעה 

והוא כרגיל מאכזב. פעם אחרי פעם אחרי פעם

ואני לא מתייאשת, גם אחרי שלושה חודשים של אכזבות, כי אני רגישה וחלשה והוא נכנס לי ללב

וזה פוגע כל כך כי הוא לא רואה ולא מבין

ועכשיו אני רק רוצה לבכות עד שארדם.