אז ככה.

אחרי כמעט 23 שנים של חוסר פעילות מינית טוטאלית,

מצאתי את עצמי בערב אחד לא-בתולה עם שני בני זוג.

אז איך זה קרה?

הראשון הוא הבחור מכל הפוסטים הקודמים. החייל שצעיר ממני בשנתיים שהכרתי בעבודה שאני נורא נמשכת אליו ואני התחלתי איתו ואני הזרמתי את הכל. הוא העניק לי את הנשיקה הראשונה שלי. 
יש לו נטייה להתייחס אליי כאל סמרטוט. מבטל ומבריז ומשאיר אותי בסיטואציות לא נעימות. רוצה שניקח את הכל מאוד לאט ולא מאוד מנסה להבין מה אני רוצה שיקרה. 
לא מאוד התקדמנו משום בחינה, לא מינית ולא רגשית בחודשיים שאנחנו יוצאים. אם אפשר לקרוא לשלוש פגישות וכמה משמרות ביחד בעבודה יוצאים.

אבל הוא מקסים אותי. יש לו כישרון עם מילים. אני באמת נמשכת אליו. אני מתרגשת כשהוא מתקשר או שולח הודעה. אני מחכה לראות אותו. אני רוצה אותו.

השני הוא הידיד הכי טוב שלי. 

אנחנו מכירים כבר ארבע שנים ולומדים ביחד באוניברסיטה.

היה לו ניסיון להתחיל איתי לפני שנתיים שלא צלח בעיקר כי הייתי מאוד סגורה באותה תקופה.

הוא ירד המון במשקל ובשנתיים האחרונות והוא נראה ממש טוב עכשיו.

אני מאוד אוהבת אותו, אין לי סודות ממנו, קל לנו לדבר והכי זורם לנו ביחד בעולם.

אבל עד אתמול בלילה, למרות שתמיד הרגשתי שיש שם משהו מעבר, לא באמת רציתי אותו בצורה מינית. קצת לפעמים בחנתי אותו, אבל לא בקטע רציני.

בסופש האחרון בחור א' הבריז לי שוב. כעסתי בטירוף. כמעט וחתכתי את כל הקשר. בסוף החלטתי שגם ככה אין לי שום אופציה אחרת לקשר אז שאני אשאר איתו.
בסופש האחרון בחור ב' נפרד מחברה שלו כי הוא לא הרגיש אליה כלום או משהו כזה. אז הוא רצה שאני אצטרף אליו להשתכר בעיר כדי לשכוח קצת מהעולם. או לפחות זאת הסיבה שהוא נתן לי. 
אז אתמול בערב יצאתי עם בחור ב'. שתינו, דיברנו. ודבר הוביל לדבר.

שכבתי איתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי.

אני חייבת לציין שזה היה לגמרי הזרמה שלי. הוא התחיל לנשק אותי, אבל מעבר לזה אני משכתי הלאה. אני זאת שלא רצתה להפסיק. אני זאת שהזמינה אותו לחדר שלה. אני זאת שהורידה חולצה. אני זאת שאמרה שלא אכפת לי מגבולות ושאני רוצה עד הסוף. הוא דווקא ניסה להיות ג'נטלמן. מצד שני היה לו קונדום בכיס. אז לא יודעת מה לחשוב. אולי כל הגברים לוקחים קונדום בכיס כשהם יוצאים להשתכר עם מישהי שהם רצו בארבע השנים האחרונות, רק ליתר ביטחון. 

בכל מקרה. שכבנו. היה לי כואב. אבל היה לי כיף.

לא הייתה בי שום מבוכה.

הוא נגע בי בכל מקום. הוא הגיע לכל מקום. וזה היה לי כיף. ממש. 

ואז קמנו בבוקר.

והלכנו ללמוד.

ובמהלך היום התחלתי להרגיש אשמה. 

כי אני לא באמת רוצה להיות איתו. אני רוצה להיות עם בחור א'. שאגב התקשר אליי גם אתמול כשלא יכולתי לדבר וגם היום ודיברנו מלא והוא היה ממש מקסים. אין לי עוד מילה לזה. הוא פשוט מקסים אותי ואני רוצה להיות איתו כל כך.

אבל מצד שני בחור א' תמיד מקסים. ואז מתייחס אליי כמו לזבל. ובחור ב' לא. הוא בנאדם כל כך טוב. יותר מדי טוב לפעמים. אכפת לו נורא. הוא דואג לי. הוא ישמור עליי. הוא יהיה טוב אליי. איתו זה מערכת יחסים אמיתית. זה לא סתם להשתעשע. 

ואני לא יודעת מה לעשות. כי לא יכולתי לומר לאף אחד מהם לא. כשבחור ב' אמר שהוא רוצה שנהיה ביחד עכשיו, לא יכולתי לומר לו לא. אז אמרתי שכן.

ואחרי שעה התקשר בחור א' ואמר שברגע שהוא ידע מתי הוא יוצא הוא יתקשר אליי גם לפני אמא שלו. הוא ממש רוצה לפצות אותי על ההתנהגות שלו ואני לא עומדת בזה וכמובן שאמרתי לו שיעשה את זה ושאני אשמח.

אז אני תקועה. ומבולבלת. ושרמוטה מסתבר. ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו.

תקופה טובה עוברת עליי.

הכל מסתדר ומתאזן.

סיימתי סוף סוף עם פנימית. ואפילו עברתי ולא אצטרך לחזור לשם בקיץ. לא צריכה יותר לראות בכל יום המוני אנשים זקנים וחולים ולהרגיש חסרת אונים מולם ורק לקוות שהסבל שלהם יסתיים מהר. לא עוד הדסה עין כרם עם התחרותיות שלה והאפרוריות והניכור.

היה לי שבוע חופש. קראתי שני ספרים. זה לא קרה כבר כמה שנים שסיימתי ספר שלם ביום. באמת הייתה לי מספיק שלוות נפש בשביל לשבת ולטבוע בעולם של מישהו אחר. התגעגעתי לזה. זה עשה לי טוב.

קניתי כרטיס טיסה לטיול בדרום אמריקה לקיץ. טסה לחודשיים באוגוסט לברזיל ומשם כבר נראה. חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים וכבר חשבתי שזה אבוד, והנה החלום מתגשם. אני טסה לשם. אני אראה עולם. אני אפגוש את המשפחה שלי בארגנטינה. אני אגשים חלום. 

התחלנו אתמול את מחלקת ילדים. אני נהנית מכל רגע. בחיים לא חשבתי ולא דמיינתי ולא תארתי לעצמי שאני יכולה להרגיש כל כך בנוח מול מטופל. אבל הילדים פשוט מרגיעים אותי. אנחנו מתחברים. הם מעניינים אותי. חשוב לי לדעת מספיק כדי להרגיש שאוכל לעזור להם. אני רוצה ללמוד. אני רוצה לדעת. אני לא מכירה את התחושה הזאת, וזה מדהים.

הוא מקסים אותי. הבחור שלי. לא אקרא לו החבר שלי כי אנחנו עוד לא שם. אבל הוא טוען שאנחנו "יוצאים", whatever that means. אני לא ישנה כמו שצריך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו כי אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אני מעבירה בראש כל נגיעה וכל נשיקה וכל שיחה. אני מדמיינת שיחות עתידיות ורגעים אינטימיים. החיוך לא יורד לי מהפנים גם כשאני ממש ממש מנסה, הפינות של השפתיים פשוט עולות בחזרה למעלה. זאת הרגשה מדהימה, באמת. הייתה לנו כזאת התחלה קשה ומעצבנת וזה כל כך משמח שהצלחנו להתגבר על זה. האו מתקשר אליי, הוא שולח הודעות, ואני מרגישה הכי אמיתית והכי חופשייה איתו. זאת מערכת היחסים הזוגית הראשונה שלי ואני מתנהגת כמו ילדה מאוהבת, אבל לא אכפת לי, כי זה עושה אותי מאושרת.

וכמובן, מה שמחזיק את האושר שלי ביחד ומאפשר לי ביטחון גם במחלקה וגם בזוגיות- אני שוקלת 50 קילו. רק עוד 5 ליעד.

זאת הברכה והקללה שלי.

התכונה שאני הכי אוהבת בעצמי

וזאת שהכי מפחידה.

כל כך קל להיכנס לי ללב. כל אחד יכול. תוך שניה אכפת לי. ישר.

כל כך קל לי להתחבר.

כל כך קל לפגוע בי.

לא צריך לעשות הרבה.

וזה כיף ומלהיב ונחמד 

אבל גם נורא וקשה ומכאיב.

וכרגע אני לא יודעת אם אני שמחה על זה או לא.

כל כך קל לשנות לי את מצב הרוח.

המילה הכי קטנה שמישהו אומר- ואני יכולה להפוך מהאדם הכי מאושר בעולם לגוש בוכה על הרצפה.

רק לפני שעה הייתה שמחה ומאושרת ולא הייתה לי דאגה אחת על הראש והיה לי שבוע חופש שרק חיכיתי למלא ברגעים מאושרים של קלות דעת ושלווה. אפילו קראתי כמעט ספר שלם ביום אחרי שנים שזה לא קרה. באמת שהרגשתי אושר.

אז עם כל האופוריה הזאת שלחתי לו הודעה 

והוא כרגיל מאכזב. פעם אחרי פעם אחרי פעם

ואני לא מתייאשת, גם אחרי שלושה חודשים של אכזבות, כי אני רגישה וחלשה והוא נכנס לי ללב

וזה פוגע כל כך כי הוא לא רואה ולא מבין

ועכשיו אני רק רוצה לבכות עד שארדם.